רבי אבא בר כהנא פתח (ישעיה י, ל): צהלי קולך בת גלים, אמר ישעיהו לישראל, עד שאתם אומרים שירים ומזמורים לפני עבודת כוכבים, צהלי קולך בדברי תורה, צהלי קולך בבתי כנסיות. בת גלים, מה גלים הללו מסימין בים, כך אבותיהם מסימין בעולם. דבר אחר, בת גלים, בת גולים, ברתהון דגלואי, בתו של אברהם, אותו שכתוב בו (בראשית יב, י): ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה. בתו של יצחק שכתוב בו (בראשית כו, א): וילך יצחק אל אבימלך מלך פלשתים גררה. בתו של יעקב שכתוב בו (בראשית כח, ה): וילך פדנה ארם. (ישעיה י, ל): הקשיבי, הקשיבי למצותי, הקשיבי לדברי תורה, הקשיבי לדברי נבואה, הקשיבי לצדקות ומעשים טובים. (ישעיה י, ל): לישה, ואם לאו, לישה, הא אריה סליק עלך, זה נבוכדנצר הרשע, דכתיב ביה (ירמיה ד, ז): עלה אריה מסבכו. (ישעיה י, ל): עניה, עניה מן הצדיקים. עניה מדברי נבואה. עניה ממצוות ומעשים טובים. (ישעיה י,ל): ענתות, ואם לאו, ענתות, הא ענתותא אתי ומתנבא עליך, דכתיב (ירמיה א, א): דברי ירמיהו בן חלקיהו מן הכהנים אשר בענתות וגו', כיון שבא הפרענות, קונן עליהם איכה.
רבי אבא בר כהנא פתח (ירמיה ט, יא): מי האיש החכם ויבן את זאת וגו', תני רבי שמעון בן יוחאי, אם ראית עירות נתלשות ממקומן בארץ ישראל, דע שלא החזיקו בשכר סופרים ובשכר משנים, שנאמר (ירמיה ט, יא): על מה אבדה הארץ ויאמר ה' על עזבם את תורתי. רבי הוה משלח לרבי אסי ולרבי אמי דיפקון ויתקנון קרייתא דארעא דישראל, והוון עלין לקרייתא ואמרין להון אייתו לן נטורי קרתא, והוון מייתו להון ריש מטרתא וסנטרא, והוון אמרין להון אלין נטורי קרתא, אלין חרובי קרתא, אמרו להון ומאן אנון נטורי קרתא אמרו להם אלו סופרים ומשנים, שהם הוגים ומשנים ומשמרין את התורה ביום ובלילה, על שם שנאמר (יהושע א, ח): והגית בו יומם ולילה. וכן הוא אומר (תהלים קכז, א): אם ה' לא יבנה בית וגו'. רבי הונא ורבי ירמיה בשם רבי שמואל ברבי יצחק אמרי, מצינו שותר הקדוש ברוך הוא על עבודת כוכבים ועל גלוי עריות ועל שפיכות דמים, ולא ותר על מאסה של תורה, שנאמר: על מה אבדה הארץ, על עבודת כוכבים ועל גלוי עריות ועל שפיכות דמים, אין כתיב כאן, אלא על עזבם את תורתי. רבי הונא ורבי ירמיה בשם רבי חיא בר אבא אמרי, כתיב (ירמיה טז, יא): ואתי עזבו ואת תורתי לא שמרו, הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו, מתוך שהיו מתעסקין בה המאור שבה היה מחזירן למוטב. רב הונא אמר למד תורה אף על פי שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה. אמר רבי יהושע בן לוי בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה. שמואל תני לה בשם רבי שמואל בר אמי, אימתי המלכות גוזרת גזרה וגזרתה מצלחת, בשעה שישראל משליכין דברי תורה לארץ, הדא הוא דכתיב (דניאל ח, יב): וצבא תנתן על התמיד בפשע, אין צבא אלא מלכיות, שנאמר (ישעיה כד, כא): יפקד ה' על צבא המרום במרום וגו', התמיד, אלו ישראל, דכתיב (יהושע א, ח): והגית בו יומם ולילה. בפשע, בפשעה של תורה, כל זמן שישראל משליכין דברי תורה לארץ, המלכות היא גוזרת ומצלחת, שנאמר (דניאל ח, יב): ותשלך אמת ארצה וגו', ואין אמת אלא תורה, שנאמר (משלי כג, כג): אמת קנה ואל תמכר, אם השלכת דברי תורה לארץ מיד הצליחה המלכות, הדא הוא דכתיב (דניאל ח, יב): ועשתה והצליחה. אמר רבי יהודה בן פזי (הושע ח, ג): זנח ישראל טוב וגו', ואין טוב אלא תורה, שנאמר (משלי ד, ב): כי לקח טוב נתתי לכם וגו'. אמר רבי אבא בר כהנא לא עמדו פילוסופין לאמות העולם כבלעם בן בעור וכאבנימוס הגרדי, אמרו להם יכולין אנו להזדוג לאמה זו, אמרו להם לכו וחזרו על בתי כנסיות שלהם, אם התינוקות מצפצפין בקולן, אי אתם יכולין להם, ואם לאו אתם יכולין להם, שכן הבטיחם אביהם ואמר להם (בראשית כז, כב): הקל קול יעקב והידים ידי עשו, כל זמן שקולו של יעקב בבתי כנסיות ובתי מדרשות, אין הידים ידי עשו, וכל זמן שאין קולו מצפצף בבתי כנסיות ובתי מדרשות הידים ידי עשו. וכן הוא אומר (ישעיה ה, כד): לכן כאכל קש לשון אש וגו', וכי יש קש אוכל אש, והלא דרכה של אש אוכלת קש, ואת אומר לכן כאכל קש לשון אש, אלא, קש זה ביתו של עשו, שנאמר (עובדיה א, יח): והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש. לשון אש, זה ביתו של יעקב. וחשש להבה ירפה, זה ביתו של יוסף, שרשם כמק יהיה, אלו האבות שהם שרשיהם של ישראל. ופרחם כאבק יעלה, אלו השבטים שהם פרחיהם של ישראל, מפני מה (ישעיה ה, כד): כי מאסו את תורת ה' צבאות וגו', אמר רבי יודן כי מאסו את תורת ה' צבאות, זו תורה שבכתב, ואת אמרת קדוש ישראל נאצו, זו תורה שבעל פה. וכיון שהשליכו דברי תורה לארץ, התחיל ירמיה מקונן עליהם איכה (ירמיה ט, טז): כה אמר ה' צבאות התבוננו וקראו למקוננות, רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש ורבנן, רבי יוחנן אמר למלך שהיו לו שני בנים, כעס על הראשון נטל את המקל וחבטו והגלהו, אמר אוי לזה מאיזו שלוה נגלה. כעס על השני ונטל את המקל וחבטו והגלהו, אמר אנא הוא דתרבותי בישא. כך, גלו עשרת השבטים והתחיל הקדוש ברוך הוא אומר להם את הפסוק הזה (הושע ז, יג): אוי להם כי נדדו ממני. וכיון שגלו יהודה ובנימין, כביכול אמר הקדוש ברוך הוא (ירמיה י, יט): אוי לי על שברי. רבי שמעון בן לקיש אמר למלך שהיה לו שני בנים כעס על הראשון ונטל את המקל וחבטו ופרפר ומת, התחיל מקונן עליו, כעס על השני ונטל את המקל וחבטו ופרפר ומת, אמר מעתה אין בי כח לקונן עליהם אלא קראו למקוננות ויקוננו עליהם. כך, גלו עשרת השבטים והתחיל מקונן עליהם (עמוס ה, א): שמעו את הדבר הזה אשר אנכי נשא עליכם קינה בית ישראל. וכיון שגלו יהודה ובנימין, כביכול אמר הקדוש ברוך הוא מעתה אין בי כח לקונן עליהם, הדא הוא דכתיב (ירמיה ט, טז יז): קראו למקוננות וגו' ותמהרנה ותשנה עלינו נהי, עליהם אין כתיב כאן אלא עלינו, דידי ודידהון. ותרדנה עיניהם דמעה אין כתיב כאן, אלא עינינו, דידי ודידהון. ועפעפיהם יזלו מים אין כתיב כאן, אלא ועפעפינו, דידי ודידהון. רבנן אמרין למלך שהיו לו שנים עשר בנים, ומתו שנים, התחיל מתנחם בעשרה. מתו עוד שנים, והתחיל מתנחם בשמונה. מתו שנים, התחיל מתנחם בששה. מתו שנים, התחיל מתנחם בארבעה. מתו שנים, התחיל מתנחם בשנים. וכיון שמתו כלם, התחיל מקונן עליהם איכה ישבה בדד.
רבי אבא בר כהנא פתח (ירמיה טו, יז): לא ישבתי בסוד משחקים ואעלז. אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא רבון העולמים מימי לא נכנסתי בבתי תיאטראות ובתי קרקסאות של אמות העולם ושחקתי עמהם ואעלז. (ירמיה טו, יז): מפני ידך בדד ישבתי, נגעה בי ידו של פרעה, ולא ישבתי בדד, נגעה בי ידו של סנחריב, ולא ישבתי בדד, וכיון שנגעה בי ידך, בדד ישבתי. איכה ישבה בדד.
רבי אבהו פתח (הושע ו, ז): והמה כאדם עברו ברית, זה אדם הראשון, אמר הקדוש ברוך הוא אדם הראשון הכנסתי אותו לגן עדן וצויתיו ועבר על צוויי, ודנתי אותו בגרושין ובשלוחין, וקוננתי עליו איכה. הכנסתי אותו לגן עדן, שנאמר (בראשית ב, טו): ויקח ה' אלהים את האדם וינחהו בגן עדן, וצויתיו, שנאמר (בראשית ב, טז): ויצו ה' אלהים על האדם לאמר וגו'. ועבר על צוויי, שנאמר (בראשית ג, יא): המן העץ אשר צויתיך וגו', ודנתי אותו בגרושין, שנאמר (בראשית ג, כד): ויגרש את האדם, ודנתי אותו בשלוחין, שנאמר (בראשית ג, כג): וישלחהו ה' מגן עדן, וקוננתי עליו איכה, שנאמר (בראשית ג, ט): ויאמר לו איכה, איכה כתיב. אף בניו הכנסתי אותם לארץ ישראל, שנאמר (ירמיה ב, ז): ואביא אתכם אל ארץ הכרמל, וצויתים, שנאמר (ויקרא כד, ב): צו את בני ישראל, ועברו על צוויי, שנאמר (דניאל ט, יא): וכל ישראל עברו את תורתך, ודנתי אותם בגירושין, שנאמר (הושע ט, טו): מביתי אגרשם, ודנתי אותם בשלוחין, שנאמר (ירמיה טו, א): שלח מעל פני ויצאו, וקוננתי עליהם איכה ישבה בדד.
רבי אבהו בשם רבי יוסי בר חנינא פתח (יחזקאל כד, ו): לכן כה אמר ה' אוי עיר הדמים, אוי מן קמי דקרתא דשפכו דמים בגווה. סיר אשר חלאתה בה, דחפשושיתה בגווה, וחלאתה לא יצאה ממנה, וחפשושיתה לא נפקת מן גווה. לנתחיה לנתחיה הוציאה, מטליות מטליות היו גולים. כיצד גלו, רבי אלעזר אומר שבט ראובן ושבט גד גלו תחלה. רבי שמואל בר נחמן אומר שבט זבולן ושבט נפתלי גלו תחלה, הדא הוא דכתיב (ישעיה ח, כג): כעת הראשון הקל ארצה זבלון וארצה נפתלי. ומה מקים רבי אלעזר קריה דרבי שמואל בר נחמן, אלא כעת שגלו שבט ראובן וגד, כך גלו שבט זבולון ושבט נפתלי. (ישעיה ט, א): והאחרון הכביד, רבי אבא בר כהנא אמר הממם כבמכביד, הדא הוא דכתיב (ישעיה יד, כג): וטאטאתיה במטאטא השמד. לא נפל עליה גורל, רבי נחמן בשם רבי אחא אמר מהו לא נפל עליה גורל, אמר הקדוש ברוך הוא בשעה שהפלתי קלסים על אמות העולם להגלותם, לא גלו, ואתם למה גליתם, כי דמה בתוכה היה, כל כך למה, להעלות חמה, רבי יודן שאל לרבי אחא אמר לו היכן הרגו ישראל את זכריה בעזרת ישראל או בעזרת נשים, אמר לו לא בעזרת ישראל ולא בעזרת נשים אלא בעזרת הכהנים, ולא נהגו בדמו לא כדם איל ולא כדם צבי, שבדם צבי ובדם איל כתיב (ויקרא יז, יג): ושפך את דמו וכסהו בעפר, ברם הכא כתיב (יחזקאל כד, ז): כי דמה בתוכה היה על צחיח סלע שמתהו לא שפכתהו על הארץ לכסות עליו עפר. דבר אחר, לכן כה אמר ה' אוי עיר הדמים, אוי מן קמי דקרתא דשפכי דמה לגווה. גם אני אגדיל המדורה, ארבה בפרענות. הרבה העצים, אלו הלגיונות. הדלק האש, אלו המלכים. התם הבשר, זה הצבור. והרקח המרקחה, רבי יהושע ורבי נחמיה בשם רב אחא אמרי לפי שהיו כל ישראל אומרים נבוכדנצר כנס כל ממונו של עולם ולממון שלנו הוא צריך. אמר הקדוש ברוך הוא חייכם שאני עושה ממונכם חביב עליו כמו בשמים הללו שהן עולין בסעודה. והעצמות יחרו, את מוצא בשעה שגלו ישראל היה גופן תוסס כהדא מרקחתא. והעמידה על גחליה רקה, אמר רבי אלעזר אלו נאמר שבורה לא היה לה תקנה לעולם, וכשהוא אומר ריקה כל כלי שהוא ריקן סופו להתמלאות, כל כך למה, למען תחם וחרה נחשתה ונתכה בתוכה וגו'. כיון שחטאו גלו, וכיון שגלו התחיל ירמיה מקונן עליהם איכה ישבה בדד.
רבי אבהו בשם רבי יוסי בר חנינא פתח (הושע ה, ט): אפרים לשמה תהיה, אימתי ביום תוכחה, יום שהקדוש ברוך הוא עתיד להתוכח עמהם בדין. אתה מוצא בשעה שגלו עשרת השבטים לא גלו יהודה ובנימין, והיו עשרת השבטים אומרים מפני מה הגלה אותנו והם לא הגלה, מפני שהם בני פלטין שלו, דלמא משוא פנים יש כאן, חס ושלום, אין כאן משוא פנים, אלא עדין לא חטאו, וכיון שחטאו הגלה אותם. אמרו עשרת השבטים הא אלהינו הא אלהינו, הא תקיף הא תקיף, הא קשוט הא קשוט, דאפלו לבני ביתיה לא נסיב אפין. כיון שחטאו גלו, וכיון שגלו התחיל ירמיה מקונן עליהם איכה.
רבי יצחק פתח (ירמיה ט, יח): כי קול נהי נשמע מציון איך שדדנו. וכי יש עצים בוכים ויש אבנים בוכות, שאתה אומר כי קול נהי נשמע מציון, אלא ממי שהוא משרה שכינתו בציון. איך שדדנו, איך הות לן מבזונים. (ירמיה ט, יח): בשנו מאד כי עזבנו ארץ, זו ארץ ישראל, דכתיב (דברים יא, יב): ארץ אשר ה' אלהיך דרש אתה. (ירמיה ט, יח): וכי השליכו משכנותינו, אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות. דבר אחר, בשנו מאד כי עזבנו ארץ, אלו דברי תורה, כמה דאת אמר (איוב יא, ט): ארכה מארץ מדה. וכי השליכו משכנותינו, אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות. דבר אחר, בשנו מאד כי עזבנו ארץ, זה בית המקדש, כמה דאת אמר (יחזקאל מג, יד): ומחיק הארץ עד העזרה התחתונה. וכי השליכו משכנותינו, חרבן בית ראשון וחרבן בית שני, כיון שחטאו גלו, וכיון שגלו התחיל ירמיה מקונן עליהם איכה.
רבי יצחק פתח (ירמיה נא, נא): בשנו כי שמענו חרפה כסתה כלמה פנינו כי באו זרים על מקדשי בית ה', את מוצא בשעה שנכנסו שונאים לירושלים, נכנסו עמהם עמונים ומואבים, שנאמר (איכה א, י): ידו פרש צר על כל מחמדיה כי ראתה גוים באו מקדשה אשר צויתה לא יבאו בקהל לך. נכנסו לבית קדשי הקדשים ומצאו שם שני כרובים, נטלו אותן ונתנו אותן בכליבה והיו מחזירין אותן בחוצות ירושלים ואומרים, לא הייתם אומרים שאין האמה הזאת עובדת עבודת כוכבים, ראו מה מצינו להם ומה היו עובדים, הא כל אפיין שוין, הדא הוא דכתיב (יחזקאל כה, ח): יען אמר מואב ושעיר הנה ככל הגוים בית יהודה, באותה שעה נשבע הקדוש ברוך הוא שהוא מקעקע ביצתן מן העולם, שנאמר (צפניה ב, ט): לכן חי אני נאם ה' צבאות אלהי ישראל כי מואב כסדם תהיה ובני עמון כעמרה, כיון שחטאו גלו, וכיון שגלו התחיל ירמיה מקונן עליהם איכה. דבר אחר, (ירמיה נא, נא): בשנו כי שמענו חרפה, אלו שבעה עשר בתמוז. כסתה כלמה פנינו, אלו תשעה באב. כי באו זרים על מקדשי בית ה', חרבן ראשון וחרבן שני, כיון שחטאו גלו, וכיון שגלו התחיל ירמיה מקונן עליהם איכה.
רבי יצחק פתח (ישעיה מג, כב): ולא אתי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל, רבי יוחנן שמע לה מהדין קרייה (ישעיה יז, א ב): משא דמשק הנה דמשק מוסר מעיר והיתה מעי מפלה, עזבות ערי ערער, עומד בדמשק ומזכיר ערוער, והלא אין ערוער אלא בתחום מואב, אלא שלש מאות וששים וחמשה בתי עבודת כוכבים היו בדמשק, וכל אחת ואחת היו עובדין אותה יום אחד, והיה להם יום אחד והיו כלן עובדין באותו היום, וכלן עשו ישראל הגמוניא ועבדו אותן, דכתיב (שופטים י, ו): ויסיפו בני ישראל לעשות הרע בעיני ה' ויעבדו את הבעלים ואת העשתרות ואת אלהי ארם ואת אלהי צידון ואת אלהי מואב ואת אלהי בני עמון ואת אלהי פלשתים ויעזבו את ה' ולא עבדוהו, אפלו בשתפות. אמר רבי אבא בר כהנא לא תהיה כהנת כפנדקית. אמר רבי יוסי ברבי חנינא, הלואי עשו אותי בני כגרזימי הזו שהיא באה באחרונה. אמר רבי יודן משל לעבדו של מלך שעשה סעודה והזמין כל בני כנסיותיו, ולא הזמין רבו. אמר המלך הלואי השוה אותי עבדי לבני כנסיותיו. כך אמר הקדוש ברוך הוא, הלואי השוו אותי בני כגרזימי הזו שהיא באה באחרונה, אלא, ולא אתי קראת יעקב, קאים טרון כל יומא ולא לעי, וצלויי קמוי את לעי. קאים טרון כל יומא ולא בעי, ואמר ליה חבריה אתי וצלי והוא אמר לית אנא יכיל. אצל הבעל מה כתיב (מלכים א יח, כו): ויקראו בשם הבעל מהבקר ועד הצהרים לאמר הבעל עננו ואין קול ואין ענה ויפסחו על המזבח אשר עשה, הוי ולא אתי קראת יעקב, הלואי לא הכרתיך יעקב, למה, כי יגעת בי ישראל. לא הביאת לי שה עלתיך, שני תמידין שהיו מקריבים בכל יום, שנאמר (במדבר כח, ד): את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים. וזבחיך לא כבדתני, אלו קדשי קדשים. לא העבדתיך במנחה, זה קמץ המנחה. ולא הוגעתיך בלבונה, זה קמץ הלבונה. לא קנית לי בכסף קנה, רב הונא בשם רב יוסף אמר קנמון היה גדל בארץ ישראל והיו עזים וצבאים אוכלין ממנו. וחלב זבחיך לא הרויתני, אלו אמורי קדשים קלים. אך העבדתני בחטאותיך הוגעתני בעונתיך, ראו מה גרמו לי עונותיכם לשרף את ביתי ולחרב את עירי ולהגלות את בני בין אמות העולם ולישב לי לבדי, איכה ישבה בדד.
רבי יצחק פתח (דברים כח, מז מח): תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל, ועבדת את איביך וגו'. אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה (שמות טו, יז): תבאמו ותטעמו בהר נחלתך, ועכשו שלא זכיתם הרי אתם קוראים: תבא כל רעתם לפניך. אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה (שמות טו, יד): שמעו עמים ירגזון, ועכשו שלא זכיתם הרי אתם קוראים: שמעו כי נאנחה אני. אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה (שמות ג, ז): ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים, ועכשו שלא זכיתם הרי אתם קוראים: ראה ה' כי צר לי מעי חמרמרו. אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה (ויקרא כג, כא): וקראתם בעצם היום הזה, ועכשו שלא זכיתם הרי אתם קוראים: קראתי למאהבי. אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה (דברים טז, כ): צדק צדק תרדף, ועכשו שלא זכיתם הרי אתם קוראים: צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי. אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה (דברים טו, יא): פתח תפתח את ידך, ועכשו שלא זכיתם הרי אתם קוראים: פרשה ציון בידיה. אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה (ויקרא כג, ד): אלה מועדי ה', ועכשו שלא זכיתם הרי אתם קוראים: על אלה אני בוכיה. אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה (במדבר כ, יט): במסלה נעלה, ועכשו שלא זכיתם הרי אתם קוראים: סלה כל אבירי ה', אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה (ויקרא כו, יג): ואשבר מטת עלכם, ועכשו שלא זכיתם הרי אתם קוראים: נשקד על פשעי בידו. אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה (ויקרא ו, ו): אש תמיד תוקד על המזבח, ועכשו שלא זכיתם הרי אתם קוראים: ממרום שלח אש בעצמתי, אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה (דברים א, לא): בכל הדרך אשר הלכתם, ועכשו שלא זכיתם הרי אתם קוראים: לוא אליכם כל עברי דרך. אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה (ויקרא כו, ה): ואכלתם לחמכם לשבע, ועכשו שלא זכיתם הרי אתם קוראים: כל עמה נאנחים מבקשים לחם. אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה (שמות לד, כד): לא יחמד איש את ארצך, ועכשו שלא זכיתם הרי אתם קוראים: ידו פרש צר על כל מחמדיה. אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה (ויקרא טז, ל): כי ביום הזה יכפר עליכם, ועכשו שלא זכיתם הרי אתם קוראים: טמאתה בשוליה. אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה (ויקרא טז, ל): מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו, ועכשו שלא זכיתם הרי אתם קוראים: חטא חטאה ירושלים. אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה (במדבר י, ט): ונזכרתם לפני ה' אלהיכם, ועכשו שלא זכיתם הרי אתם קוראים: זכרה ירושלים ימי עניה. אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה (ויקרא כו, יב): והתהלכתי בתוככם, ועכשו שלא זכיתם הרי אתם קוראים: ויצא מן בת ציון כל הדרה. אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה (דברים כח, יג): ונתנך ה' לראש, ועכשו שלא זכיתם הרי אתם קוראים: היו צריה לראש איביה שלו. אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה (דברים טז, טז): שלוש פעמים בשנה, ועכשו שלא זכיתם הרי אתם קוראים: דרכי ציון אבלות. אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה (ויקרא כו, ה): וישבתם לבטח, ועכשו שלא זכיתם הרי אתם קוראים: גלתה יהודה מעני. אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה (שמות יב, מב): ליל שמרים הוא לה', ועכשו שלא זכיתם הרי אתם קוראים: בכה תבכה בלילה. אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה (דברים א, יב): איכה אשא לבדי, ועכשו שלא זכיתם הרי אתם קוראים: איכה ישבה בדד.
רבי חנינא בר פפא פתח (משלי כה, יט): מעדה בגד ביום קרה חמץ על נתר ושר בשרים על לב רע, רבי חנינא ורבי יונתן תרויהון אמרין למה היו עשרת השבטים ושבט יהודה ובנימין דומין, לשני בני אדם שהיו מתכסים בשמלה חדשה בימות הגשמים, והיה זה בוגד מכאן וזה בוגד מכאן, עד שקרעו אותה. כך לא זזו עשרת השבטים עובדים עבודת כוכבים בשומרון ושבט יהודה ובנימין עובדים עבודת כוכבים בירושלים, עד שגרמו לירושלים לחרב. דבר אחר, מעדה בגד ביום קרה, רבי חנינא בר פפא ורבי סימון, רבי חנינא בר פפא אמר יום שנזדוג נבוכדנצר לישראל העדה מהם שני לבושין, בגדי כהנה ובגדי מלכות. ביום קרה, על שם שקראו לעגל (שמות לב, ד): אלה אלהיך ישראל. חמץ על נתר, אמר רבי יהושע לאחד שהיה לו מרתף של יין, בדק חבית ראשונה ומצאה חמץ. שניה, ומצאה חמץ. שלישית, ומצאה חמץ, אמר הא מסתיא דכלא בישא. ושר בשירים על לב רע, אמר רבי ברכיה כל דזמר זימרא לא עייל באדניה דרקדא, כל דזמר זמר ברא דטפשא לא שמע. דבר אחר, מעדה בגד ביום קרה, אמר רבי סימון יום שנזדוג נבוכדנצר לישראל העדה מהן שני לבושין, בגדי כהנה ובגדי מלכות. ביום קרה, כהדא הוא דכתיב (זכריה ז, יג): ויהי כאשר קרא ולא שמעו. חמץ על נתר, אמר רבי יהושע בר נחמיה כזה שהוא נותן חמץ על נתר וסותרו, כך היו סותרים דברי תורה, הדא הוא דכתיב (דברי הימים ב לו, טז): ויהיו מלעבים במלאכי האלהים, רבי אבא בר כהנא אמר כפרה זו שהיא מלחכת בפיה. ושר בשרים על לב רע, רבי חגי בשם רבי יצחק אמר, לפי שהיו ליצני הדור ממללים בפיהם, ומרמזין בעיניהן, ומורין באצבעותיהן, ואומרים (יחזקאל יב, כז): החזון אשר הוא חזה לימים רבים ולעתים רחוקות הוא נבא. אמר להם הקדוש ברוך הוא חייכם כי בימיכם בית המרי, מיד (דברי הימים ב לו, יז): ויעל עליהם את מלך כשדים ויהרג בחוריהם בחרב וגו'. וכתיב (מלכים ב כה, ט): וישרף את בית ה', זה בית המקדש. ואת בית המלך, זה פלטין של צדקיהו. ואת כל בתי ירושלים, רבי פנחס בשם רבי הושעיא אמר ארבע מאות ושמונים בתי כנסיות היו בירושלים חוץ מבית המקדש, מנין (ישעיה א, כא): מלאתי, בגימטריא הכי הוי, וכל אחת ואחת היה לה בית ספר למקרא ובית התלמוד למשנה, וכלן עלה אספסינוס והחריבן. ואת כל בית גדול, זה בית מדרשו של רבן יוחנן בן זכאי, ולמה קורא אותו בית גדול, ששם מתנין שבחו של הקדוש ברוך הוא. כיון שחטאו גלו, וכיון שגלו התחיל ירמיה מקונן עליהם איכה.
רבי חנינא בר פפא פתח (משלי כה, יח): מפיץ וחרב וחץ שנון וגו', מפיץ, על שם (דברים כח, סד): והפיצך ה' בכל העמים. וחרב, על שם (ויקרא כו, לג): והריקתי אחריכם חרב. וחץ שנון, על שם (יחזקאל ה, טז): בשלחי את חצי הרעב, הכל למי, לאיש ענה ברעהו עד שקר, אלו ישראל שהשיבו ואמרו (שמות לב, ד): אלה אלהיך ישראל. (משלי כה, יט): שן רעה ורגל מועדת וגו', אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, כשבאת לרעות אותנו השן אכלה ומדקה אחרים, ולמה שן רועה אוכלת אותנו, ורגל רופסת אותנו, מפני בטחונה של עבודת כוכבים על שבגדנו בצורנו, (משלי כה, יט): מעדה בגד ביום קרה, (זכריה ז, יג): ויהי כאשר קרא ולא שמעו. דבר אחר, שן רעה ורגל מועדת, שן מערערה ורגל ממטמטה, אמר הקדוש ברוך הוא אני אמרתי לישראל בגדו בעבודת כוכבים ובטחו בי, והן לא עשו כן אלא בגדו בי ובטחו בעבודת כוכבים, הדא הוא דכתיב (ירמיה ב, כז): אמרים לעץ אבי אתה. כיון שחטאו גלו, וכיון שגלו התחיל ירמיה מקונן עליהם איכה.
רבי חנינא בר פפא פתח (משלי כט, ט): איש חכם נשפט את איש אויל ורגז ושחק ואין נחת. אמר רבי סימון כל מי שהוא דן את טפש, הוא עצמו נדון, הדא הוא דכתיב: חכם נשפט, שפט אין כתיב, אלא נשפט. דבר אחר, איש חכם נשפט, זה הקדוש ברוך הוא, שנאמר (איוב ט, ד): חכם לבב ואמיץ כח. את איש אויל, אלו ישראל, שנאמר (ירמיה ד, כב): כי אויל עמי. ורגז ושחק, רגזתי ואין נחת, שחקתי ואין נחת. רגזתי עליכם בימי פקח בן רמליהו, שנאמר (דברי הימים ב כח, ו): ויהרג פקח בן רמליהו וגו', שחקתי עליכם בימי אמציהו, שנאמר (דברי הימים ב כה, יא): ואמציהו התחזק וינהג את עמו וילך גיא המלח, מהו גיא המלח, תחת כפי המלח, תחת כפויי מלחמה. ועשרת אלפים חיים שבו בני יהודה ויביאום לראש הסלע וישליכום וגו', באותה שעה אמר הקדוש ברוך הוא לא גזרתי מיתה לבני נח אלא בחרב, ואלו: ויביאום לראש הסלע וישליכום וכלם נבקעו. ואין נחת, באותה שעה אמר הקדוש ברוך הוא מה אלו עושין כאן, יגלו. כיון שחטאו גלו, וכיון שגלו התחיל ירמיה מקונן עליהם איכה.
רבי חנינא בר פפא פתח (משלי ט, ז): יסר לץ לקח לו קלון, אמר רבי יצחק כל המעמיד תלמיד רשע סופו להתבזות ממנו, שנאמר: יסר לץ לקח לו קלון. הוא דעתיה דרבי יצחק, דאמר רבי יצחק כל המעמיד תלמיד רשע בארץ ישראל כאלו מעמיד לסטים, ובחוצה לארץ מעמיד עבד. אמר רבי שמעון בן לקיש, כתיב (משלי כ, ג): כבוד לאיש שבת מריב, אמר הקדוש ברוך הוא כבוד היה לי אלו לא נזדוגתי לאמה זו. את מוצא בשעה שגלו ישראל לבין אמות העולם היה הקדוש ברוך הוא מחזר על פתחיהן של אמות העולם לשמע מה הם אומרים, ומה היו אומרים אלהיהם של אמה זו נפרע הוא מפרעה ומסיסרא ומסנחריב וכיוצא בהן, וחוזרין ואומרין ולעולם נער הוא, כביכול הזקינו הדברים, הדא הוא דכתיב (יחזקאל לו, כ): ויבוא אל הגוים אשר באו שם ויחללו את שם קדשי, לא הוה צריך קריא לומר אלא ויבואו, ואת אמרת ויבוא, אלא כביכול הוא עצמו, הדא הוא דכתיב: ויבוא אל הגוים. ומה היו אומרים: אם עם ה' אלה למה מארצו יצאו. דבר אחר, יסר זה ירמיה, לץ זה דורו, שהיו ליצנים, לקח לו קלון, שהיו מקללין אותו, דכתיב (ירמיה טו, י): לא נשיתי ולא נשו בי כלה מקללוני. ומוכיח לרשע מומו, שהיה מוכיח לישראל ואומר להם איכה.
רבי אבהו פתח (ירמיה ד, יח): דרכך ומעלליך עשו אלה לך וגו'. אימתי שבחו של מלך להזקק ללגיונותיו במדבר או בישוב, לא בישוב, במדבר כתיב (שמות טז, ד): הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, והכא כתיב (איכה ד, ד): עוללים שאלו לחם וגו', במדבר כתיב (תהלים עח, כ): הן הכה צור ויזובו מים, והכא כתיב (איכה ד, ד): דבק לשון יונק אל חכו בצמא. במדבר כתיב (תהלים קה, לט): פרש ענן למסך, והכא כתיב (איכה ד ח ט): צפד עורם על עצמם. ומי עשה לך, דרכך ומעלליך, אורחתיך בישאתא ועובדיך מרידאתא. (ירמיה ד, יח): זאת רעתך כי מר כי נגע עד לבך, זו סנהדרי גדולה שהן קרויין לבן של ישראל, דכתיב (שופטים ה, ט): לבי לחוקקי ישראל, וכיון שהן מכעיסין אותי, לית לבי לחוקקי ישראל. אמר הקדוש ברוך הוא: כי נגע עד לבך, זה בית המקדש, כמה דאת אמר (דברי הימים ב ז, טז): והיו עיני ולבי שם כל הימים. דבר אחר, כי נגע עד לבך, זה הקדוש ברוך הוא. אמר רבי חיא היכן מצינו שנקרא הקדוש ברוך הוא לבן של ישראל, מן הדין קריא (תהלים עג, כו): צור לבבי וחלקי אלהים לעולם.
רבי אבהו פתח (תהלים סט, יג): ישיחו בי ישבי שער, אלו אמות העולם שהן יושבין בבתי תרטיאות ובבתי קרקסיאות. ונגינות שותי שכר, מאחר שהן יושבין ואוכלין ושותין ומשתכרין הן יושבין ומשיחין בי ומלעיגים בי, ואומרים: בגין דלא נצרוך לחרובא כיהודאי. והן אומרין אלו לאלו: כמה שנים את בעי מחי, והן אומרים כחלוקא דיהודאי דשבתא, ומכניסין את הגמל לטרטיאות שלהם והחלוקים שלו עליו, והן אומרין אלו לאלו: על מה זה מתאבל, והן אומרים: היהודים הללו שומרי שביעית הן ואין להם ירק ואכלו החוחים של זה והוא מתאבל עליהם. ומכניסים את המתים לתיטרון שלהם וראשו מגלח, והן אומרין אלו לאלו: על מה ראשו של זה מגלח, והוא אומר: היהודים הללו שומרי שבתות הן, וכל מה שהן יגעין כל ימות השבת אוכלין בשבת, ואין להם עצים לבשל בהן והן שוברין מטותיהן ומבשלין בהן, והם ישנים בארץ ומתעפרים בעפר, וסכין בשמן, לפיכך השמן ביקר. דבר אחר, ישיחו בי ישבי שער, אלו ישראל שהן יושבין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. ונגינות שותי שכר, מאחר שהן יושבין ואוכלין ושותין ומשתכרין בסעודת תשעה באב, יושבין וקוראין קינין ונהי ואיכה.
רבי אבין פתח: השביעני במרורים, בלילי הפסח של יום טוב הראשון, הרוני לענה, בתשעה באב, ממה שהשביעני בלילי יום טוב הראשון של פסח, הרוני בלילי תשעה באב לענה, הוי בלילי יום טוב הראשון של פסח הוא לילי תשעה באב, ועל זה היה מקונן ירמיה איכה ישבה בדד.
רבי אבין פתח (דניאל ב, כא): והוא מהשנא עדניא וזמניא, אמר ירמיה לישראל אלו זכיתם הייתם יושבין בירושלים ושותין מי השלוח שמימיו נקיים ומתוקים, עכשו שלא זכיתם הרי אתם גולים לבבל ושותין מי פרת שמימיו עכורין וסרוחין, הדא הוא דכתיב (ירמיה ב, יח): ועתה מה לך לדרך מצרים לשתות מי שחור ומה לך לדרך אשור לשתות מי נהר. אלו זכיתם הייתם יושבים בירושלים ואומרים שירים ומזמורים לפני הקדוש ברוך הוא, עכשו שלא זכיתם הרי אתם גולין לבבל וקוראים קינים ונהי, הוי (תהלים קלז, א): על נהרות בבל. איכה.
רבי אלכסנדרי פתח (תהלים קב, ח): שקדתי ואהיה כצפור בודד על גג, אמר הקדוש ברוך הוא שקדתי להכניס בני לארץ ישראל מיד, ואהיה כצפור בודד על גג, מה הצפור מתבודד מגג לגג, ומגדר לגדר, ומאילן לאילן, ומשוכה לשוכה, כך כשיצאו ישראל ממצרים, היו נוסעים במחלקת וחונים במחלקת, ויסעו ויחנו, וכיון שבאו להר סיני נעשו כלם הומוניא. ויחנו אין כתיב כאן, אלא (שמות יט, ב): ויחן שם ישראל, באותה שעה אמר הקדוש ברוך הוא הרי השעה שאתן תורה לבני. דבר אחר, שקדתי ואהיה [כצפור], אמר הקדוש ברוך הוא: שקדתי אני להשרות שכינתי בבית המקדש לעולם, ואהיה כצפור, מה הצפור הזה בשעה שאתה נוטל גוזליה היא יושבת בדד, כך אמר הקדוש ברוך הוא שרפתי את ביתי, והחרבתי את עירי, והגליתי את בני לבין אמות העולם, וישבתי לי לבדי, איכה.
רבי אלכסנדרי פתח (ויקרא יג, מה): והצרוע אשר בו הנגע וגו'. והצרוע זה בית המקדש, אשר בו הנגע זו עבודת כוכבים, שהיא מטמאה כנגע, שנאמר: ויחללו את מקדשי ויטמאוה. בגדיו יהיו פרמים, אלו בגדי כהנה. (ויקרא יג, מה): וראשו יהיה פרוע, הוא שנאמר (ישעיה כב, ח): ויגל את מסך יהודה, גלי דכסיא. ועל שפם יעטה, כיון שגלו ישראל לבין אמות העולם לא היה אחד מהן יכול להוציא דבר תורה מפיו. וטמא טמא יקרא, חרבן ראשון וחרבן שני. אמר רבי יוסי בן חלפתא כל מי שהוא יודע כמה שנים עבדו ישראל עבודת כוכבים, הוא יודע אימתי בן דוד בא, ואית לן תלתא קראי מסייע ליה, חדא (הושע ב, טו): ופקדתי עליה את ימי הבעלים אשר תקטיר להם, כימי הבעלים. תנינא (זכריה ז, יג): ויהי כאשר קרא ולא שמעו כן יקראו ולא אשמע. תליתאה (ירמיה ה, יט): והיה כי תאמרו תחת מה עשה ה' וגו'. רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרווייהו, רבי יוחנן אמר יען וביען, מדה כנגד מדה. ריש לקיש אמר (ישעיה א, ז): אדמתכם לנגדכם זרים אכלים אתה, כנגדכם זרים אוכלים אותה. רבי אלכסנדרי שמע לה מהדין קרא (ויקרא יג, מו): כל ימי אשר הנגע בו יטמא. איכה.
רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי פתח (ישעיה ה, ח): הוי מגיעי בית בבית, רבי יוחנן וריש לקיש, רבי יוחנן אמר הוי מגיעי בית בבית, מלוהו על ביתו מלוהו על שדהו לטלה, אמר הקדוש ברוך הוא מה אתם סבורין שאתם יורשים את הארץ, (ישעיה ה, ח): והושבתם לבדכם בקרב הארץ, באזני ה' צבאות אם לא בתים רבים לשמה יהיו גדלים וטובים מאין יושב. ריש לקיש אמר כזה שהוא צווח באזנו של חברו לא באחת אלא בשתים, כך באזני ה' צבאות. אמר ריש לקיש: הוי מגיעי בית בבית. הגעתם חרבן ראשון לחרבן שני, מה חרבן ראשון ציון שדה תחרש, אף חרבן שני ציון שדה תחרש. עד אפס מקום, מי גרם למקום לחרב על שלא הניחו מקום שלא עבדו בו עבודת כוכבים, בתחלה היו עובדין אותו במטמוניות, הדא הוא דכתיב (יחזקאל ח, יב): ויאמר אלי הראית בן אדם וגו' עשים בחשך וגו', וכיון שלא מחו בידם חזרו להיות עושין אחר הדלת, שנאמר (ישעיה נז, ח): ואחר הדלת והמזוזה שמת זכרונך, וכיון שלא מחו בידן חזרו להיות עושין על הגגות, שנאמר (צפניה א, ה): ואת המשתחוים על הגגות לצבא השמים. וכיון שלא מחו בידן חזרו להיות עושין בגנות, שנאמר (ישעיה סה, ג): זבחים בגנות. וכיון שלא מחו בידן חזרו להיות עושין בראשי ההרים, שנאמר (הושע ד, יג): על ראשי ההרים יזבחו ועל הגבעות יקטרו. וכיון שלא מחו בידן חזרו להיות עושין בשדות, דכתיב (הושע יב, יב): גם מזבחותם כגלים על תלמי שדי. רבי יודן ורבי איבו ורבי טבי בשם רבי יאשיה אמרי על כל תלם ותלם היו מעמידין צלם. רבי פנחס ורבי חלקיה בשם רבי הושעיא אמרי היה אחד מהן חורש שדהו לוכסון מעמיד צלם באמצע, כדי שיהו ראשי תלמים מראין לה. וכיון שלא מחו בידן חזרו להיות עושין בראשי הדרכים, שנאמר (יחזקאל טז, כה): אל כל ראש דרך בנית רמתך. וכיון שלא מחו בידן התחילו [חזרו] להיות עושין ברחובות, שנאמר (יחזקאל, כד): ותבני לך גב ותעשי לך רמה בכל רחוב. וכיון שלא מחו בידן חזרו להיות עושין בעירות, שנאמר (ירמיה ב, כח)(ירמיה יא, יג): כי מספר עריך היו אלהיך יהודה וגו'. וכיון שלא מחו בידן חזרו להיות עושין בחוצות, שנאמר (ירמיה יא, יג): ומספר חצות ירושלים שמתם מזבחות לבשת. עד אימתי, עד שהכניסוה לבית קדשי הקדשים, שנאמר (יחזקאל ח, ה): סמל הקנאה הזה בבאה, מהו בבאה, אמר רבי אחא הא בייה בייה תותבא מפני מארי ביתא. אמר רבי ברכיה (ישעיה כח, כ): כי קצר המצע מהשתרע, מהו מהשתרע, שתריע לקבל אשה ובעלה ורעה. והמסכה צרה כהתכנס, עשיתם מסכה צרה לאותו שכתוב בו (תהלים לג, ז): כנס כנד מי הים. כיון שחטאו גלו, וכיון שגלו התחיל ירמיה מקונן עליהם איכה.
רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי פתח (קהלת יב, א): וזכר את בוראיך בימי בחורתיך, אמר שלמה לישראל, זכר את בוראיך, זכרו את בוראכם עד שבחורותיכם קימות, עד שברית כהנה קימת, שנאמר (שמואל א ב, כח): ובחר אתו מכל שבטי ישראל לי לכהן. עד שברית לויה קימת, שנאמר (דברים יח, ה): כי בו בחר ה' אלהיך מכל שבטיך. עד שברית מלכות בית דוד קימת, שנאמר (תהלים עח, ע): ויבחר בדוד עבדו. עד שברית ירושלים קימת, שנאמר (מלכים א יא, לב): והעיר אשר בחרתי בה. עד שברית בית המקדש קימת, שנאמר (דברי הימים ב ז, טז): ועתה בחרתי והקדשתי את הבית הזה. עד שאת קימת, שנאמר (דברים ז, ו): בך בחר ה' אלהיך. (קהלת יב, א): עד אשר לא יבאו ימי הרעה, אלו ימי הגלות (קהלת יב, א): והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ, לא טובה ולא רעה (קהלת יב, א): עד אשר לא תחשך השמש, למלכות בית דוד, דכתיב ביה (תהלים פט, לז): וכסאו כשמש נגדי. והאור, זו התורה, שכתוב בה (משלי ו, כג): כי נר מצוה ותורה אור. והירח זו סנהדרין, דתניא סנהדרין היתה כחצי גרן עגלה. והכוכבים, אלו הרבנים, דכתיב (דניאל יב, ג): ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד. (קהלת יב, ב): ושבו העבים אחר הגשם, את מוצא שכל הנבואות הקשות והרעות שנתנבא עליהם ירמיהו לא באו עליהם אלא לאחר חרבן בית המקדש. (קהלת יב, ב): ביום שיזעו שמרי הבית, אלו משמרות כהנה ולויה. והתעותו אנשי החיל, אלו הכהנים, אמר רבי אבא בר כהנא עשרים ושנים אלף לוים הניף אהרן ביום אחד, שנאמר (במדבר ח, כא): וינף אהרן אתם תנופה לפני ה'. אמר רבי חנינא המראה הזו דבר קל הוא, והיה הכהן זורקה על הכבש שלשים ושתים אמה לאחורי ידיו. ובטלו הטחנות, אלו משניות גדולות, כגון משנתו של רבי עקיבא ומשנתו של רבי אושעיא ומשנתו של בר קפרא. כי מעטו, זו התלמוד שהוא כלול בהם. וחשכו הראות, את מוצא כשגלו ישראל לבין אמות העולם, לא היה אחד מהם יכול לזכר את תלמודו. וסגרו דלתים בשוק, אלו דלתות נחושתא בר אלנתן, שהיו פתוחין לרוחה. בשפל קול הטחנה, על ידי שלא נתעסקו בדברי תורה. אמר רבי שמואל בר נחמן נמשלו ישראל כטוחנות, מה הטוחנות אינן בטלות לעולם, אף ישראל אינן בטלין מן התורה לא ביום ולא בלילה, שנאמר (יהושע א, ח): והגית בו יומם ולילה. ויקום לקול הצפור, זה נבוכדנצר הרשע, אמר רבי שמונה עשרה שנה היתה בת קול יוצאת בפלטין של נבוכדנצר ואומרת עבדא בישא זיל חרב ביתה דמרך, דבניה לא שמעין ליה. וישחו כל בנות השיר, שעלה ובטל השיר מבית המשתה, הדא הוא דכתיב (ישעיה כד, ט): בשיר לא ישתו יין. גם מגבה ייראו, מגבוהו של עולם נתירא ולא בעי, אמר בעי מצמצמא יתי למעבד לי כדעבד לסבי, וחתחתים בדרך, רבי אבא בר כהנא ורבי לוי, רבי אבא בר כהנא אמר חתיתה של דרך נפלה עליו. ורבי לוי אמר התחיל מחבי חביים בדרך. (יחזקאל כא, כו): כי עמד מלך בבל אל אם הדרך, על אמא דבצליה, בראש שני הדרכים, שהיא מתוכת בין שני הדרכים, אחת הולכת למדבר ואחת הולכת לירושלים. לקסם קסם, התחיל קסם קסמים. קלקל בחצים, התחיל לקלקל בחצים, לשמה של רומי ולא עלתה, לשמה של אלכסנדריא ולא עלתה, לשמה של ירושלים ועלתה לו. זרע זריעות ונטע נטיעות, לשמה של רומי ולא עלתה לו, לשמה של אלכסנדריא ולא עלתה לו, לשמה של ירושלים ועלתה לו, וצמחו. הדליק נרות ופנסים, לשמה של רומי ולא האירו, לשמה של אלכסנדריא ולא האירו, לשמה של ירושלים והיו מאירין. שאל בתרפים, בעבודת כוכבים שלו, האיך דאת אמר (שמואל א טו, כג): ואון ותרפים הפצר, ראה בכבד, אמר רבי כהדין ערבאה דהוה נכיס אימרא וחמי בכבדא. בימינו היה הקסם ירושלים, נראין הוו קסמיא על ירושלים בימינו. לשום כרים, פולימרכוס. לפתח פה ברצח, ספקלטרים. להרים קול בתרועה, סרפינוס. לשום כרים על שערים, טירונין. לשפך סללה, אבני בליסטרוס. לבנות דיק, כבשים. וכלם והיה להם כקסם שוא בעיניהם (יחזקאל כא, כח): שבעי שבעות להם, אמר יחזקאל לישראל אלו זכיתם הייתם קוראין בתורה שהיא נדרשת שבעה משבעה, ועכשו שלא זכיתם הרי נבוכדנצר בא ומקסם עליכם שבעה משבעה, הדא הוא דכתיב שבעי שבעות להם. והוא מזכיר עון להתפש, זה עונו של זכריה, הדא הוא דכתיב (דברי הימים ב כד, כ): ורוח אלהים לבשה את זכריה בן יהוידע הכהן ויעמד מעל לעם, וכי מעל ראשי העם היה, דאת אמר מעל לעם, אלא שראה עצמו גבוה מכל העם, חתן המלך וכהן גדול ונביא ודין. התחיל מדבר גדולות, הדא הוא דכתיב (דברי הימים ב כד, כ): ויאמר להם כה אמר האלהים למה אתם עברים את מצות ה' ולא תצליחו כי עזבתם את ה' ויעזב אתכם, ויקשרו עליו וירגמהו אבן וגו', ולא נהגו בדמו לא כדם הצבי ולא כדם האיל, דכתיב (ויקרא יז, יג): ושפך את דמו וכסהו בעפר, ברם הכא (יחזקאל כד, ז): כי דמה בתוכה היה. וכל כך למה (יחזקאל כד, ח): להעלות חמה לנקם נקם. רבי יודן שאל לרבי אחא היכן הרגו ישראל את זכריה, בעזרת נשים או בעזרת ישראל, אמר ליה לא בעזרת נשים ולא בעזרת ישראל אלא בעזרת כהנים, ולא נהגו בדמו לא כדם הצבי ולא כדם האיל דכתיב ביה: ושפך את דמו וכסהו בעפר, וברם הכא על צחיח סלע וגו', כל כך למה, להעלות חמה לנקם נקם. נתתי את דמה על צחיח סלע וגו', שבע עברות עשו ישראל באותו היום, הרגו כהן, ונביא, ודין, ושפכו דם נקי, וחללו את השם, וטמאו את העזרה, ויום השבת, ויום הכפורים היה. וכיון שעלה נבוזראדן התחיל הדם תוסס, אמר להם מה טיבו של דם זה, אמרו לו דם פרים ואילים וכבשים שהיינו שוחטין, מיד שלח ואייתי דמי זבחים, ולא אדמו ליה. אמר להם אין אמריתו מוטב ואם לאו סריקנא לבשריהו דהנהו אינשי במסרקי דפרזלא, אמרי ליה מאי נימא לך נביא הוה דהוה מוכח לן קמינן עליה וקטליניה, והא כמה שני דלא נייח דמיה. אמר להו אנא מפייסנא ליה, אייתי קומיה סנהדרי גדולה וסנהדרי קטנה וקטלינהון, עד שהגיע דמם לדמן של זכריה, לקים מה שנאמר (הושע ד, ב): פרצו ודמים בדמים נגעו, ועדין הדם תוסס. אייתי בחורים ובתולות וקטל עילויה ולא נח, אייתי תינוקות של בית רבן וקטל עילויה ולא נח, אייתי שמונים אלף פרחי כהנה וקטל יתהון עד שהגיע דמם לדמו של זכריה ועדין היה הדם תוסס, אמר: זכריה זכריה, כל טובים שבהם אבדתי, ניחא לך דליכלינהו לכלהו, כדאמר ליה הכי מיד נח, בההיא שעתא הרהר לעשות תשובה בנפשיה, ואמר: ומה אם על נפש אחת כך, ההוא גברה דקטל כל הנהו נפשתא, על אחת כמה וכמה, ערק ושדר פרדשנא לביתיה ואגייר. (קהלת יב, ה): וינאץ השקד, זו נבואתו של ירמיה, הדא הוא דכתיב (ירמיה א, יא): ויאמר אלי מה אתה ראה ואמר מקל שקד אני ראה, אמר רבי אלעזר מה סימנו של שקד זה, משעה שהוא מציץ עד שעה שהוא גומר עשרים ואחד יום, כך משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב עשרים ואחד יום. (קהלת יב, ה): ויסתבל החגב, זה צלמו של נבוכדנצר, דכתיב (דניאל ג, א): נבוכדנצר מלכא עבד צלם די דהב רומה אמין שתין פתיה אמין שת, אמר רבי יוחנן כל דרומיה אמין שתין ופתיה שית מי יכיל קאים, אם אין עביו שליש רומו אינו יכול לעמד, ואת אמר (דניאל ג, א): אקימה בבקעת דורא. אמר רבי לוי כקנה היו מעמידין ליה והוא נופל, מעמידין אותו והוא נופל, עד היכן, רבי חגי בשם רבי יצחק אמר עד שהביאו כל כסף וזהב שהוציאו מירושלים ושפכו דימוס על רגליו, לקים מה שנאמר (יחזקאל ז, יט): כספם בחוצות ישליכו וזהבם לנדה יהיה. (קהלת יב, ה): ותפר האביונה, זו זכות אבות. כי הלך האדם לבית עולמו, מבבל היו ושם חזרו. וסבבו בשוק הסופדים, זה גלות יכניה. את מוצא בשעה שירד נבוכדנצר מירושלים וגלותו של צדקיה בידו, יצתה גלותו של יכניה לקראתו מכסים שחורים מבפנים ולבושים לבנים מבחוץ, והיו מקלסין לקראתו, נקטה ברבריה, והוון שאלין מה עביד באבא, מה עביד באחא, מה עבד בברי, ואינון אמרין ליה (ירמיה טו, ב): אשר למות למות ואשר לחרב לחרב, והוון מקלסין בחדא ידא ומספדין בחדא ידא, לקים מה שנאמר (יחזקאל כד, כג): ופארכם על ראשיכם וגו'. (קהלת יב, ו): עד אשר לא ירתק חבל הכסף, זו שלשלת יוחסין (קהלת יב, ו): ותרץ גלת הזהב, אלו דברי תורה (תהלים יט, יא): הנחמדים מזהב ומפז רב. ותשבר כד על המבוע, תרין אמוראין, חד אמר כדו של ברוך על מבועו של ירמיה, וחד אמר כדו של ירמיה על מבועו של ברוך, הדא הוא דכתיב (ירמיה לו, יח): מפיו יקרא אלי. ונרץ הגלגל אל הבור, זו בבל שהיא זוטא של עולם. אמר רבי יוחנן (ישעיה מד, כז): האמר לצולה חרבי, זו בבל, למה נקראת שמה צולה, ששם צללו מי מבול, דכתיב (ירמיה נא, מט): גם בבל לנפל חללי ישראל גם לבבל נפלו חללי כל הארץ. אמר ריש לקיש כתיב (בראשית יא, ב): וימצאו בקעה בארץ שנער וישבו שם, למה נקראת שמה שנער, ששם ננער דור המבול. דבר אחר, שנער, שהן מנערין מכל המצוות, מצות תרומות ומעשרות. דבר אחר, שנער, שהן מתין בתשנק בלא נר ובלא מרחץ. דבר אחר, שנער, שהן מתין נערים. דבר אחר, שנער, עיר ששריה נערים מבעטים בתורה. דבר אחר, שנער, שהעמידה שונא וער להקדוש ברוך הוא, ואיזה זה, זה נבוכדנצר. (קהלת יב, ז): וישב העפר על הארץ כשהיה, מבבל היו ושם חזרו. (קהלת יב, ז): והרוח תשוב אל האלהים וגו', זה רוח הקדש, כיון שנסתלק רוח הקדש גלו, וכיון שגלו היה ירמיה מקונן עליהם איכה ישבה בדד.
רבי יוחנן פתח (ישעיה כב, א): משא גיא חזיון, גיא שכל החוזים מתנבאים עליה, גיא שכל החוזים עומדים ממנה, דאמר רבי יוחנן כל נביא שלא נתפרש שם עירו ירושלמי היה. גיא חזיון, שהשליכו דברי חוזים לארץ, (ישעיה כב, א): מה לך אפוא כי עלית כלך לגגות, ולאיגרא סלקין לו, אמר רבי לוי אלו גסי הרוח. תשאות מלאה, אמר רבי אלעזר בן יעקב הלשון הזה משמש שלשה לשונות: צרות, מרגשות, אפלה. צרות, שנאמר (איוב לט, ז): תשאות נוגש לא ישמע. מרגשות, שנאמר (ישעיה כב, ב): תשאות מלאה. אפלה, שנאמר (איוב ל, ג): אמש שואה ומשאה. (ישעיה כב, ב): עיר הומיה, קרתא מערבבתא. קריה עליזה, קרתא דחייתא. (ישעיה כב, ב): חלליך לא חללי חרב ולא מתי מלחמה, ומה הן (דברים לב, כד): מזי רעב ולחמי רשף. (ישעיה כב, ב): כל קציניך נדדו יחד מקשת אסרו, מקשיותם נמסרו למלכיות. דבר אחר, כל קציניך נדדו יחד מקשת אסרו, שהיו מתירין גידי קשתותם ואוסרין בהן, כל נמצאיך אסרו יחדו מרחוק ברחו. מרחיקים מלשמע דברי תורה, כמה דאת אמר (ירמיה לא, ב): מרחוק ה' נראה לי. (ישעיה כב, ד): על כן אמרתי שעו מני אמרר בבכי, אמר ריש לקיש בשלשה מקומות בקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הקדוש ברוך הוא ולא הניחן, ואלו הן: בדור המבול, ובים, ובחרבן בית המקדש. בדור המבול מה כתיב (בראשית ו, ג): ויאמר ה' לא ידון רוחי באדם לעלם. בים כתיב (שמות יד, כ): ולא קרב זה אל זה כל הלילה. ובחרבן בית המקדש כתיב (ישעיה כב, ד): על כן אמרתי שעו מני אמרר בבכי אל תאיצו לנחמני. אל תאספו אין כתיב כאן אלא אל תאיצו, אמר הקדוש ברוך הוא למלאכי השרת, נחומין אלו שאתם אומרים לפני, נאוצין הן לי, למה (ישעיה כב, ה): כי יום מהומה ומבוסה ומבוכה לה' אלהים צבאות. יום מערבב יום דבזה יום דבכיה. בגי חזיון, גי שכל החוזים מתנבאים עליה. מקרקר קר ושוע אל ההר, שהיו מקרקרים קירות בתיהם ועושין אותם מגנים, ומעמידים אותן על שועיהם. ועילם נשא אשפה, רב אמר הדא קבוץ דגירי, ברכב אדם פרשים וקיר ערה מגן, שהיו מקרקרים קירות בתיהם ועושים אותם מגנים. ויהי מבחר עמקיך מלאו רכב. רב אמר כמלא עמקה של מי ים. והפרשים שת שתו השערה, משתיי אזלין ומשתיי אתיין ומתחמאין סגין. ויגל את מסך יהודה, גלי דכסיא. ותבט ביום ההוא אל נשק בית היער, תני רבי שמעון בן יוחאי כלי זין היה לישראל בסיני והיה שם המפרש חקוק עליו, וכשחטאו נטל מהן, הדא הוא דכתיב (שמות לג, ו): ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב. כיצד נטל מהן, רבי איבו ורבנן, רבי איבו אמר מאליו היה נקלף. ורבנן אמרי מלאך היה יורד ומקלפו. ואת בקיעי עיר דוד ראיתם כי רבו וגו' ואת בתי ירושלים ספרתם ותתצו הבתים לבצר החומה, מלמד שהיו נותצין בתיהם ומוסיפין על החומה, ולא כבר עשה חזקיהו כן, הלא כתיב (דברי הימים ב לב, ה): ויתחזק ויבן את כל החומה הפרוצה וגו', אלא, חזקיה בה' אלהי ישראל בטח, אבל אתם לא הבטחתם, הינו הוא דאמר (ישעיה כב, יא): ולא הבטתם אל עשיה ויצרה מרחוק לא ראיתם. ויקרא ה' אלהים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד, אמרו מלאכי השרת לפניו, רבונו של עולם, כתיב (תהלים צו, ו): הוד והדר לפניו, ואתה אומר כדין. אמר להון אנא מליף לכון, היינו הוא דאמר (ישעיה לב, יא): פשטה וערה וחגורה על חלצים, כך תהיו מספידין על שדים ספדים, על חרבן ראשון ועל חרבן שני. על שדי חמד, על בית חמדתי שעשיתי אותו כשדה, היינו הוא דאמר (מיכה ג, יב): ציון שדה תחרש. על גפן פריה, אלו ישראל, כמה דאת אמר (תהלים פ, ט): גפן ממצרים תסיע. דבר אחר, ויקרא ה' אלהים צבאות ביום ההוא וגו', זהו שאמר הכתוב ברוח הקדש על ידי בני קרח (תהלים מב, ה): אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי וגו', כנגד מי אמרוהו בני קרח למקרא הזה, לא אמרוהו אלא כנגד כנסת ישראל, שאמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם זכורה אני בטחון ושאנן ושלוה שהייתי שרויה בו ועכשו נתרחק ממני, ואני בוכיה ומתאנחת ואומרת מי ישימני כשנים הראשונים שהיה מקדש בנוי, ובתוכו אתה יורד משמי מרום ומשרה שכינתך עלי, ואמות העולם מקלסין אותי, וכשהייתי מבקשת רחמים על עוני אתה עונה אותי, ועכשו אני בבושה וכלמה. ועוד אמרה לפניו, רבונו של עולם שממה עלי נפשי כשאני עוברת על ביתך והוא חרב וקול דממה בתוכו, ואמר מקום שזרעו של אברהם הקריבו קרבן לפניך והכהנים עומדים על הדוכן, והלוים מקלסים בכנורות, יהיו שועלים מרקדים בו, הדא הוא דכתיב (איכה ה, יח): על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו. אלא מה אעשה שעונותי גרמו לי, ונביאי השקר שהיו בתוכי שהתעו אותי מדרך חיים לדרך המות, לכך נאמר: אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי וגו'. דבר אחר, ויקרא ה' אלהים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד וגו', בשעה שבקש הקדוש ברוך הוא להחריב את בית המקדש, אמר, כל זמן שאני בתוכו אין אמות העולם נוגעין בו, אלא אכבש את עיני ממנו, ואשבע שלא אזקק לו עד עת קץ, ויבואו האויבים ויחריבו אותו, מיד נשבע הקדוש ברוך הוא בימינו והחזירה אחוריו, הדא הוא דכתיב (איכה ב, ג): השיב אחור ימינו מפני אויב, באותה שעה נכנסו אויבים להיכל ושרפוהו, וכיון שנשרף אמר הקדוש ברוך הוא שוב אין לי מושב בארץ, אסלק שכינתי ממנה ואעלה למכוני הראשון, הדא הוא דכתיב (הושע ה, טו): אלך אשובה אל מקומי עד אשר יאשמו ובקשו פני. באותה שעה היה הקדוש ברוך הוא בוכה ואומר אוי לי מה עשיתי, השריתי שכינתי למטה בשביל ישראל, ועכשו שחטאו חזרתי למקומי הראשון, חס ושלום שהייתי שחוק לגוים ולעג לבריות, באותה שעה בא מטטרו"ן ונפל על פניו ואמר לפניו, רבונו של עולם אני אבכה ואתה לא תבכה, אמר לו אם אין אתה מניח לי לבכות עכשו, אכנס למקום שאין לך רשות לכנס ואבכה, שנאמר (ירמיה יג, יז): ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי מפני גוה וגו'. אמר להן הקדוש ברוך הוא למלאכי השרת בואו ונלך אני ואתם ונראה בביתי מה עשו אויבים בו, מיד הלך הקדוש ברוך הוא ומלאכי השרת וירמיה לפניו, וכיון שראה הקדוש ברוך הוא את בית המקדש, אמר בודאי זהו ביתי וזהו מנוחתי שבאו אויבים ועשו בו כרצונם. באותה שעה היה הקדוש ברוך הוא בוכה ואומר אוי לי על ביתי, בני היכן אתם, כהני היכן אתם, אוהבי היכן אתם, מה אעשה לכם, התריתי בכם ולא חזרתם בתשובה. אמר הקדוש ברוך הוא לירמיה, אני דומה היום לאדם שהיה לו בן יחידי ועשה לו חפה ומת בתוך חפתו, ואין לך כאב לא עלי ולא על בני, לך וקרא לאברהם ליצחק וליעקב ומשה מקבריהם, שהם יודעים לבכות. אמר לפניו רבונו של עולם איני יודע היכן משה קבור, אמר לו הקדוש ברוך הוא לך עמד על שפת הירדן והרם קולך וקרא בן עמרם בן עמרם עמד וראה צאנך שבלעום אויבים. מיד הלך ירמיה למערת המכפלה ואמר לאבות העולם, עמדו שהגיע זמן שאתם מתבקשין לפני הקדוש ברוך הוא, אמרו לו למה, אמר להם איני יודע, מפני שהיה מתירא שלא יאמרו בימיך היתה לבנינו זאת. הניחן ירמיה ועמד על שפת הירדן וקרא בן עמרם בן עמרם עמד הגיע זמן שאתה מבקש לפני הקדוש ברוך הוא. אמר לו מה היום מיומים שאני מבקש לפני הקדוש ברוך הוא, אמר לו ירמיה איני יודע. הניחו משה והלך אצל מלאכי השרת, שהיה מכיר אותן משעת מתן תורה, אמר להם משרתי עליונים כלום אתם יודעים מפני מה אני מתבקש לפני הקדוש ברוך הוא, אמרו לו בן עמרם אי אתה יודע שבית המקדש חרב וישראל גלו, והיה צועק ובוכה עד שהגיע לאבות העולם, מיד אף הם קרעו בגדיהם והניחו ידיהם על ראשיהם והיו צועקים ובוכין עד שערי בית המקדש, כיון שראה אותם הקדוש ברוך הוא מיד ויקרא ה' אלהים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה ולחגר שק, ואלמלא מקרא שכתוב אי אפשר לאמרו, והיו בוכין והולכין משער זה לשער זה, כאדם שמתו מוטל לפניו, והיה הקדוש ברוך הוא סופד ואומר אוי לו למלך שבקטנותו הצליח ובזקנותו לא הצליח. אמר רבי שמואל בר נחמן, בשעה שחרב בית המקדש בא אברהם לפני הקדוש ברוך הוא בוכה וממרט זקנו ותולש שערות ראשו ומכה את פניו וקורע את בגדיו ואפר על ראשו, והיה מהלך בבית המקדש וסופד וצועק, אמר לפני הקדוש ברוך הוא מפני מה נשתניתי מכל אמה ולשון שבאתי לידי בושה וכלמה זאת, כיון שראוהו מלאכי השרת אף הם קשרו הספד שורות שורות ואומרין (ישעיה לג, ח): נשמו מסלות שבת עבר ארח וגו', מאי נשמו מסלות, אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא מסלות שהתקנת לירושלים שלא יהו עוברי דרכים פוסקים מהם היאך היו לשממה. שבת עבר ארח, אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא דרכים שהיו ישראל עוברים ושבים בהם בחגים היאך שבתו. הפר ברית, אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם, הופר ברית של אברהם אביהם, שעל ידו מתישב העולם, ועל ידו הכירוך בעולם שאתה אל עליון קונה שמים וארץ. מאס ערים. אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא מאסת ירושלים וציון לאחר שבחרת בהם, הדא הוא דכתיב (ירמיה יד, יט): המאס מאסת את יהודה [ו]אם בציון געלה נפשך וגו'. (ישעיה לג, ח): לא חשב אנוש. אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא אפלו כדור אנוש שהיו ראש לעובדי עבודת כוכבים לא חשבת את ישראל. באותה שעה נזקק הקדוש ברוך הוא למלאכי השרת, אמר להם, מה לכם קושרין מספד בענין הזה שורות שורות. אמרו לפניו רבונו של עולם, מפני אברהם אוהבך שבא לביתך וספד ובכה מפני מה לא השגחת עליו, אמר להם מיום שנפטר אוהבי מלפני לבית עולמו לא בא לביתי, ועכשו (ירמיה יא, טו): מה לידידי בביתי, אמר אברהם לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם מפני מה הגלית את בני ומסרתן בידי האמות והרגום בכל מיתות משנות, והחרבת את בית המקדש מקום שהעליתי את יצחק בני עולה לפניך. אמר לו הקדוש ברוך הוא לאברהם בניך חטאו ועברו על כל התורה ועל עשרים ושתים אותיות שבה, הדא הוא דכתיב (דניאל ט, יא): וכל ישראל עברו את תורתך. אמר אברהם לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם מי מעיד בהם בישראל שעברו את תורתך, אמר לו תבא תורה ותעיד בהם בישראל, מיד באה תורה להעיד בהן, אמר לה אברהם בתי את באה להעיד בהן בישראל שעברו על מצותיך ואין לך בשת פנים מפני, זכרי יום שהחזירך הקדוש ברוך הוא על כל אמה ולשון ולא רצו לקבלך עד שבאו בני להר סיני וקבלו אותך וכבדוך, ועכשו את באה להעיד בהם ביום צרתם. כיון ששמעה תורה כך עמדה לצד אחד ולא העידה בהן. אמר לו הקדוש ברוך הוא לאברהם יבאו עשרים ושתים אותיות ויעידו בהן בישראל. מיד באו עשרים ושתים אותיות, באה אל"ף להעיד בישראל שעברו על התורה, אמר לה אברהם, אל"ף את ראש לכל האותיות ובאת להעיד בישראל ביום צרתם, זכרי יום שנגלה הקדוש ברוך הוא על הר סיני ופתח בך (שמות כ, ב): אנכי ה' אלהיך, ולא קבלוך אמה ולשון אלא בני, ואת באת להעיד בבני. מיד עמדה אל"ף לצד אחד ולא העידה בהן. באתה בי"ת להעיד בהם בישראל, ואמר לה אברהם בתי את באת להעיד על בני, שהם זריזין בחמשה חמשי תורה שאת בראש התורה, הדא הוא דכתיב (בראשית א, א): בראשית ברא אלהים, מיד עמדה בי"ת לצד אחד ולא העידה כלום. באתה גימ"ל להעיד בישראל, אמר לה אברהם גימ"ל את באת להעיד בבני שעברו על התורה, כלום יש אמה שמקימת מצות ציצית שאת נתונה בראש, אלא בני, הדא הוא דכתיב (דברים כב, יב): גדלים תעשה לך. מיד עמדה גימ"ל לצד אחד ולא העידה כלום. וכיון שראו כל האותיות שהשתיקן אברהם, נתבישו ועמדו בעצמן ולא העידו בישראל. מיד פתח אברהם לפני הקדוש ברוך הוא ואמר רבונו של עולם למאה שנה נתת לי בן, וכשעמד על דעתו והיה בחור בן שלשים ושבע שנים אמרת לי העלהו עולה לפני, ונעשיתי עליו כאכזרי ולא רחמתי עליו, אלא אני בעצמי כפתתי אותו, ולא תזכר לי זאת ולא תרחם על בני. פתח יצחק ואמר רבונו של עולם, כשאמר לי אבא (בראשית כב, ח): אלהים יראה לו השה לעלה בני, לא עכבתי על דבריך ונעקדתי ברצון לבי על גבי המזבח ופשטתי את צוארי תחת הסכין, ולא תזכר לי זאת ולא תרחם על בני. פתח יעקב ואמר רבונו של עולם, לא עשרים שנה עמדתי בבית לבן, וכשיצאתי מביתו פגע בי עשו הרשע ובקש להרג את בני ומסרתי עצמי למיתה עליהם, ועכשו נמסרו ביד אויביהם כצאן לטבחה, לאחר שגדלתים כאפרוחים של תרנגולים וסבלתי עליהם צער גדול בנים, כי רב ימי הייתי בצער גדול בעבורם, ועתה לא תזכר לי זאת לרחם על בני. פתח משה ואמר רבונו של עולם, לא רועה נאמן הייתי על ישראל ארבעים שנה ורצתי לפניהם כסוס במדבר, וכשהגיע זמן שיכנסו לארץ גזרת עלי במדבר יפלו עצמותי, ועכשו שגלו שלחת לי לספד ולבכות עליהם, זהו המשל שאומרים בני אדם מטוב אדוני לא טוב לי ומרעתו רע לי. באותה שעה אמר משה לירמיה לך לפני שאלך ואביאם ואראה מי מניח ידו עליהם. אמר לו ירמיה אי אפשר לילך בדרך מפני ההרוגים, אמר לו אף על פי כן, מיד הלך משה וירמיה לפניו, עד שהגיעו לנהרות בבל, ראוהו למשה ואמרו זה לזה בא בן עמרם מקברו לפדותינו מיד צרינו, יצתה בת קול ואמרה גזרה היא מלפני. מיד אמר להם משה בני להחזיר אתכם אי אפשר שכבר נגזרה גזרה, אלא המקום יחזיר אתכם במהרה והניח אותם. באותה שעה הרימו קולם בבכיה גדולה עד שעלתה בכיתם למרום, הדא הוא דכתיב (תהלים קלז, א): על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו. כיון שבא משה אצל אבות העולם אמרו לו מה עשו האויבים בבנינו, אמר להם, מהם הרגו, ומהם כפתו ידיהם לאחוריהם, ומהם אסורים בכבלי ברזל, ומהם נפשטים ערמים, ומהם מתו בדרך ונבלתם לעוף השמים ולבהמת הארץ, ומהם משלכים לחמה רעבים וצמאים, מיד פתחו כלם ובכו וקוננו בקינות וי על דמטא לבנן, היכי הויתון כיתמי בלא אבא, היכי דמכיתון בטיהרא ובקייטא בלא לבושא ובלא כסו. היכי סגיתון בטורי ובחצצי חליצי מסאני ובלא סנדלא. היכי טעניתון מובלי טעוני דחלא, היכי הוו ידיכון כפיתון לאחוריכון, היכי לא בלעתון רוקא בפומיכון. פתח משה ואמר ליטא שמשא אמאי לא חשכת בשעה דעאל שנאה לבית מקדשא. אהדר ליה שמשא בחייך משה רעיא מהימנא, היכי אהוי חשוכא דלא שבקין לי ולא רפו לי דנקטין לי בשיתין שוטי דנורא ואמרין לי פוק ונהר נהוריך. תוב פתח משה ואמר וי על זיוך מקדשא היכי חשך, וי כי מטא זמניה דיחרב והיכלא מכלי ודרדקי דבי רב מתקטלין ואבוהון אזלין בשביה וגלותא ובחרבא. תוב פתח משה ואמר, שבאי אי בחייכון אתון קטולי, לא תקטלון קטולא אכזראה ולא תשוון כלאה גמירא, ולא תקטלון ברא באנפוהי דאבא, וברתא באנפה דאמא, דמטא זימנא דמרי שמיא חושבנא חשיב מנכון. וכשדאי רשיעיא לא עבדין הכי אלא מותבין ליה לברא בכנפיה דאמיה ואמרין ליה לאבוה קום נכסיה, בכיא אמיה ונתרין דמעתא עלוהי ואבוהי תלה ליה רישיה. ועוד אמר לפניו רבונו של עולם, כתבת בתורתך (ויקרא כב, כח): ושור או שה אתו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, והלא כבר הרגו בנים ואמותיהם כמה וכמה ואתה שותק. באותה שעה קפצה רחל אמנו לפני הקדוש ברוך הוא ואמרה רבונו של עולם, גלוי לפניך שיעקב עבדך אהבני אהבה יתרה ועבד בשבילי לאבא שבע שנים, וכשהשלימו אותן שבע שנים והגיע זמן נשואי לבעלי, יעץ אבי להחליפני לבעלי בשביל אחותי, והקשה עלי הדבר עד מאד כי נודעה לי העצה, והודעתי לבעלי ומסרתי לו סימן שיכיר ביני ובין אחותי כדי שלא יוכל אבי להחליפני, ולאחר כן נחמתי בעצמי וסבלתי את תאותי ורחמתי על אחותי שלא תצא לחרפה, ולערב חלפו אחותי לבעלי בשבילי, ומסרתי לאחותי כל הסימנין שמסרתי לבעלי, כדי שיהא סבור שהיא רחל. ולא עוד אלא שנכנסתי תחת המטה שהיה שוכב עם אחותי והיה מדבר עמה והיא שותקת ואני משיבתו על כל דבר ודבר, כדי שלא יכיר לקול אחותי וגמלתי חסד עמה, ולא קנאתי בה ולא הוצאתיה לחרפה. ומה אני שאני בשר ודם עפר ואפר לא קנאתי לצרה שלי ולא הוצאתיה לבושה ולחרפה, ואתה מלך חי וקים, רחמן, מפני מה קנאת לעבודת כוכבים שאין בה ממש, והגלית בני ונהרגו בחרב ועשו אויבים בם כרצונם. מיד נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא ואמר, בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן, הדא הוא דכתיב (ירמיה לא, טו): כה אמר ה' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו. וכתיב (ירמיה לא, טז): כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעלתך וגו', וכתיב (ירמיה לא, יז): ויש תקוה לאחריתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם.
רבי יוחנן פתח (ירמיה יג, טז): תנו לה' אלהיכם כבוד בטרם יחשך וגו', אימתי נתקים להם המקרא הזה, במיתתו של חזקיהו, הדא הוא דכתיב (דברי הימים ב לב, לג): וישכב יחזקיהו עם אבתיו ויקברהו במעלה קברי בני דויד וכבוד עשו לו במותו. מה כבוד עשו לו, רבי יהודה ברבי סימון ורבי חנין ורבנן, רבי יהודה בר סימון אמר בית וועד בנו למעלה מקברו של חזקיהו, בשעה שהיו הולכים לשם היו אומרים לו למדנו. רבי חנין אמר ספר תורה נתנו למעלה מקברו של חזקיהו ואמרו זה שהוא מוטל בארון זה, קים מה שכתוב בזה. ורבנן אמרי הציעו לו טפטיות מפתח בתיהם עד קברי בני דוד, וכל כך למה, כדי שלא יתיחפו רגליהם. אף על פי כן נתיחפו רגליהם. אמר להם ירמיה מה אם בשעה שהצעתם טפטיות מפתח בתיכם עד קברי בני דוד נתיחפו רגליכם, לכשיתנגפו רגליכם על הרי נשף, על אחת כמה וכמה. עשר מסעות נסעה השכינה: מכרוב לכרוב, ומכרוב למפתן הבית, מן מפתן הבית לכרובים, ומן הכרובים לשער הקדמוני, משער הקדמוני לחצר, מן החצר לגג, מן הגג למזבח, מן המזבח לחומה, מן החומה לעיר, מן העיר להר הזיתים. מכרוב לכרוב, דכתיב (יחזקאל י, ד): וירם כבוד ה' מעל הכרוב. מכרוב למפתן הבית, דכתיב (יחזקאל ט, ג): וכבוד אלהי ישראל נעלה מעל הכרוב אשר היה עליו אל מפתן הבית. ממפתן הבית לכרובים, דכתיב (יחזקאל י, יח): ויצא כבוד ה' מעל מפתן הבית ויעמד על הכרובים, ויצא, לא היה צריך קריה למימר אלא ויבא, ואת אמר ויצא, מהו ויצא, אמר רבי אחא למלך שהיה יוצא מפלטין שלו בכעס, משהיה יוצא היה חוזר ומגפף ומנשק בכתלי פלטין ובעמודי פלטין ובוכה ואומר הוי שלום בית פלטין שלי, הוי שלום בית מלכותי, הוי שלום בית יקרי, הוי שלום מן כדון הוי שלם. כך, משהיתה שכינה יוצאת מבית המקדש, היתה חוזרת ומגפפת ומנשקת בכתלי בית המקדש, ובעמודי בית המקדש, ובוכה ואומרת הוי שלום בית מקדשי, הוי שלום בית מלכותי, הוי שלום בית יקרי, הוי שלום מן כדון הוי שלום. מן הכרובים לשער הקדמוני, דכתיב (יחזקאל י, יט): וישאו הכרובים את כנפיהם וגו'. משער הקדמוני לחצר, דכתיב (יחזקאל י, ד): והחצר מלאה את נגה כבוד ה'. מן החצר לגג, דכתיב (משלי כה, כד): טוב שבת על פנת גג. מן הגג למזבח, דכתיב (עמוס ט, א): ראיתי את ה' נצב על המזבח. מן המזבח לחומה, דכתיב (עמוס ז, ז): והנה ה' נצב על חומת אנך. דבר אחר, מהו אנך, זו סנהדרין של שבעים ואחד, מנין אנ"ך ויאמר ה' הנני שם אנך אמר רבי יהודה ברבי סימון. מן החומה לעיר, דכתיב (מיכה ו, ט): קול ה' לעיר יקרא. מן העיר להר הזיתים, דכתיב (יחזקאל יא, כג): ויעל כבוד ה' מעל תוך העיר ויעמד על ההר אשר מקדם לעיר. אמר רבי יונתן שלש שנים ומחצה עשתה השכינה יושבת על הר הזיתים, סבורה שמא ישראל יעשו תשובה ולא עשו, והיתה בת קול מכרזת ואומרת (ירמיה ג, יד): שובו בנים שובבים, (מלאכי ג, ז): שובו אלי ואשובה אליכם. וכיון שלא עשו תשובה, אמרה (הושע ה, טו): אלך אשובה אל מקומי. על אותה שעה הוא אומר (ירמיה יג, טז): תנו לה' אלהיכם כבוד בטרם יחשך, בטרם יחשך לכם מדברי תורה, בטרם יחשך לכם מדברי נבואה, (ירמיה יג, טז): ובטרם יתנגפו רגליכם על הרי נשף, וקויתם לאור בבבל, ושמה לצלמות במדי, ושית לערפל ביון, ואם לא תשמעוה באדום. במסתרים תבכה נפשי מפני גוה, מה תלמוד לומר מפני גוה, אלו עובדי כוכבים שהם מתגאים ואומרים (דברים לב, לז): אי אלהימו צור חסיו בו. דבר אחר, מפני גוה, מפני מלאכי השרת, שהם מתגאים ואומרים (תהלים ח, ה): מה אנוש כי תזכרנו וגו', (ירמיה יג, יז): ודמע תדמע ותרד עיני דמעה כי נשבה עדר ה'. את מוצא עד שלא גלו ישראל היו עשויים עדרים עדרים, עדרי כהנה לבד, עדרי לויה לבד, עדרי ישראל לבד, וכיון שגלו נעשו עדר אחד, כי נשבה עדר ה', כי נשבו אין כתיב כאן, אלא כי נשבה עדר ה'.
רב נחמן פתח (ישעיה כט, א): הוי אריאל אריאל, אריא אריא גברא. קרית חנה דוד, קריה שחנה בה דוד, קריה דלא חניא ליה בה אלא דוד, קריה שעשה אותה דוד לקסרקיטון שלו. ספו שנה על שנה חגים ינקפו, שנה עלתה שנה נפקא, ולא היו עולין לפעמי רגלים, והיו הדרכים מעלין היגים, הדא הוא דכתיב: חגים ינקפו. והציקותי לאריאל, רבי נסה דקסרין אמר מכאן שהיתה קורת רוח לישראל. והיתה תאניה ואניה, סכופי סכופים. והיתה לי כאריאל, כחרבן ראשון חרבן שני. כיון שחטאו גלו, וכיון שגלו התחיל ירמיה מקונן עליכם איכה.
רבי פנחס פתח (ויקרא כו, יח): ואם עד אלה לא תשמעו לי וגו', רבי אליעזר ורבי יהושע, רבי אליעזר אומר אין הקדוש ברוך הוא מביא פרעניות על ישראל עד שמעיד בהן תחלה, הדא הוא דכתיב: ואם עד אלה. רבי יהושע אומר שלא יהו ישראל אומרים כלו מכות עוד אין לו אחרות להביא עלינו, תלמוד לומר: ואם עד אלה, אם עוד אלה יש לו אחרות מאלה וכאלה להביא. (ויקרא כו, יח): ויספתי ליסרה אתכם שבע על חטאתיכם, אתם עברתם לפני שבע עברות, בואו וקבלו עליכם שבע פרעניות. אתם עברתם לפני שבע עברות, הרי ירמיה בא מקונן עליכם קינות שהוא שבע אלפא ביתין איכה.
רבי חמא בר חנינא פתח (ירמיה לו, לב): וירמיהו לקח מגלה אחרת וגו'. רבי חמא בר חנינא ורבנן, רבי חמא אמר (ירמיה לו, לב): ועוד נוסף עליהם זה איכה יעיב, דברים זה איכה יועם, רבים זה אני הגבר, כהמה זכר ה'. ורבנן אמרי, ועוד נוסף עליהם זה איכה יעיב, דברים זה איכה יועם, רבים זה זכר ה', כהמה זה אני הגבר, שהוא מן תלתא תלתא פסוקי באלפא ביתא.
זבדי בן לוי פתח (תהלים סח, ז): אלהים מושיב יחידים ביתה, אתה מוצא עד שלא נגאלו ישראל ממצרים היו יושבין בפני עצמן והשכינה בפני עצמה, וכיון שנגאלו נעשו כלן הומוניא אחת, וכיון שגלו חזרה שכינה בפני עצמה וישראל בפני עצמן, הדא הוא דכתיב: אך סוררים שכנו צחיחה. איכה ישבה בדד.
זבדי בן לוי פתח (איכה ד, יב): לא האמינו מלכי ארץ וגו', ארבעה מלכים היו, מה שתבע זה לא תבע זה, ואלו הן: דוד ואסא ויהושפט וחזקיהו. דוד אמר (תהלים יח, לח): ארדוף אויבי ואשיגם וגו', אמר לו הקדוש ברוך הוא אני עושה כן, הדא הוא דכתיב (שמואל א ל, יז): ויכם דוד מהנשף ועד הערב למחרתם. מהו למחרתם, רבי יהושע בן לוי אמר לשני לילות ויום אחד, היה הקדוש ברוך הוא מאיר לו בלילות בזיקין וברקים, כמה דתנינן תמן על הזיקין ועל הזועות ועל הברקים, הדא הוא דכתיב (תהלים יח, כט): כי אתה תאיר נרי וגו'. עמד אסא ואמר אני אין בי כח להרג להם אלא אני רודף אותם ואתה עושה, אמר לו אני עושה, שנאמר (דברי הימים ב יד, יב): וירדפם אסא וגו', לפני אסא אין כתיב כאן אלא לפני ה' ולפני מחנהו. עמד יהושפט ואמר אני אין בי כח לא להרג ולא לרדף, אלא אני אומר שירה ואתה עושה, אמר לו הקדוש ברוך הוא אני עושה, שנאמר (דברי הימים ב כ, כב): ובעת החלו ברנה ותהלה וגו'. עמד חזקיהו ואמר אני אין בי כח לא להרג ולא לרדף ולא לומר שירה, אלא אני ישן על מטתי ואתה עושה, אמר לו הקדוש ברוך הוא אני עושה, שנאמר (מלכים ב יט, לה): ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור. כמה נשתיר מהם, רב אמר עשרה, שנאמר (ישעיה י, יט): ונער יכתבם, שכן דרכו של נער להיות כותב יו"ד. רבי אלעזר אומר ששה, שכן דרכו של נער להיות שורט שריטה. רבי יהושע בן לוי אומר חמשה, שנאמר (ישעיה יז, ו): שנים שלשה גרגרים בראש אמיר. רבי יהודה ורבי סימון אמרו תשעה, הדא הוא דכתיב (ישעיה יז, ו): ארבעה חמשה בסעפיה פריה. רבי תנחום בן חנילאי אמר ארבעה עשר, הדא הוא דכתיב: שנים שלשה גרגרים בראש אמיר ארבעה חמשה בסעפיה פריה. בין כדברי אלו ובין כדברי אלו הכל מודים שנבוכדנצר היה אחד מהם, אלא כיון שאמר לו הקדוש ברוך הוא עלה והחרב בית המקדש, אמר לא בעי אלא מצמצמא יתי מעבד לי כמא דעבד לסבי, מה עשה, בא וישב בדפני של אנטוכיא ושלח נבוזראדן רב טבחים להחריב את ירושלים, ועשה שם שלש שנים ומחצה, בכל יום מקיף את ירושלים ולא היה יכול לכבשה, בקש לחזר נתן הקדוש ברוך הוא בלבו התחיל ממדד בחומה והיתה שוקעת בכל יום טפחים ומחצה עד ששקעה כלה, וכיון ששקעה כלה נכנסו השונאים לירושלים, על אותה שעה הוא אומר לא האמינו מלכי ארץ [ו] כל ישבי תבל כי יבא צר ואויב בשערי ירושלים. כיון שחטאו גלו, וכיון שגלו התחיל ירמיה מקונן עליהם איכה.
רבי שמעון בן יוחאי פתח (משלי כ, יד): רע רע יאמר הקונה ואזל לו אז יתהלל, את מוצא עד שלא גלו ישראל היה הקדוש ברוך הוא קורא אותם רעים, הדא הוא דכתיב (ירמיה יג, י): העם הזה הרע המאנים לשמוע את דברי. וכיון שגלו התחיל משבחן, שנאמר: ואזל לו אז יתהלל. כיון שחטאו גלו, וכיון שגלו התחיל ירמיה מקונן עליהם איכה. (צפניה ג, א): הוי מראה ונגאלה העיר היונה. מהו הוי מראה, הוי מפני האימה שנתתי אימתי על כל האמות, אימתי ונגאלה, את מוצא בשעה שנגאלו ישראל ממצרים נפלה אימתן על כל האמות, הדא הוא דכתיב (שמות טו, יד): שמעו עמים ירגזון וגו' אז נבהלו אלופי אדום וגו'. העיר היונה, אמה שצינתי אותה במצוות ומעשים טובים כיונה, אחר כל השבח הזה (צפניה ג, ב): לא שמעה בקול ה' ולא לקחה מוסר בה' לא בטחה אל אלהיה לא קרבה. כלה דלא שמעה מה היא לאו שטותא היא, אמר רבי ראובן לשון יוני הוא צוחין לשטותא מורא הוי מראה, הוי מקמי שטותא. ונגאלה, על ידי שהיו מרחיקין עצמן מלשמע דברי תורה, ונגאלה מן הכהנה. העיר היונה, לא היה לה ללמד מעירו של יונה, מנינוה, נביא אחד שלחתי לנינוה והחזירה בתשובה, ואלו ישראל בירושלים כמה נביאים שלחתי אליהם, הדא הוא דכתיב (מלכים ב יז, יג): ויעד ה' בישראל וביהודה ביד כל נביאי כל חזה לאמר שבו מדרכיכם הרעים ושמרו מצותי חקותי וגו', וכתיב (ירמיה ז, כה): ואשלח אליכם את כל עבדי הנביאים יום השכם ושלח [לאמר] וגו', השכם ושלח בבקר, השכם ושלח בערב, ולוא שמעו. כיון שלא שמעו גלו, וכיון שגלו התחיל ירמיה מקונן עליהם איכה ישבה בדד. מבליגיתי עלי יגון עלי לבי דוי
רבי חנינא פתח הכי (ירמיה ח, יח): מבליגיתי עלי יגון עלי לבי דוי, מהו מבליגיתי, מבלי הוגין בתורה לקים מצוות ומעשים טובים, עשיתי ביתי גתי ואף על פי כן עלי לבי דוי, על בית המקדש, הדא הוא דכתיב: על זה היה דוה לבנו וגו'. וכתיב (ירמיה ח, יט): הנה קול שועת בת עמי מארץ מרחקים, אמר רבי יוחנן דבור זה משמש שלשה לשונות: זעקה, שועה, נאקה. זעקה, דכתיב (שמות ב, כג): ויאנחו בני ישראל מן העבדה ויזעקו ותעל שועתם, שועה, דכתיב: קול שועת בת עמי. נאקה, דכתיב (שמות כב, כד): וישמע אלהים את נאקתם. רבי הונא דצפורין אומר לשון פרפור הוא, הדא הוא דכתיב (יחזקאל ל, כד): ונאק נאקות חלל. וכתיב (איוב כד, יב): ונפש חללים תשוע. (ירמיה ח, יט): הה' אין בציון אם מלכה אין בה, אלו היה שם לא היו גולים, וכיון שחטאו גלו, וכיון שגלו התחיל ירמיה מקונן עליהם איכה ישבה בדד.
רבי זעירא פתח (איוב ל, לא): ויהי לאבל כנרי ועגבי לקול בכים, תמן תנינן אמר רבן שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים שבהן יוצאות בנות ישראל בכלי לבן שאולין כדי שלא לביש את מי שאין לו, וכל הכלים היו טעונין טבילה ובהן בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים. תנא מי שאין לו אשה נפנה לשם ומה היו אומרות, בחור, שא עיניך וראה מה אתה בורר לך, אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה, וכן הוא אומר (שיר השירים ג, יא): צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתנתו וביום שמחת לבו. ביום חתנתו זה מתן תורה, וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו. בשלמא יום כפורים יום סליחה וכפרה לישראל, יום שנתנו בו לוחות אחרונות, אלא חמשה עשר באב מאי היא, רבי יעקב בר אחא בשם רבי אסי אמר שבו זמן קציצה יפה לעצים, שכל עצים שנקצצים בו אין עושין מאכלת, ותני כל עץ שנמצא בו תולעת או מאכלת פסול מעל גבי המזבח. רבי אבא בר כהנא ורבי אסי משום דעולא בשם רבי אמרי, שבו בטל הושע בן אלה פרוזדאות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים. רב כהנא שאל מן קדם רב, אמר ליה אפשר דכל דא טיבותא עבד וכתיב ביה (מלכים ב יז, ג): עליו עלה שלמנאסר מלך אשור וגו', אלא על שהעביר קולר מצוארו ונתנו בצואר הרבים ולא אמר כל עמא יסקון ויצלון, אלא אמר כל מאן דבעי למיסק יסק. רבי שמואל בר נחמני ואמרי לה משמיה דרבי שמואל בר יצחק יום שהתרו שבטים לבוא זה בזה, שנאמר (במדבר לו, ח): וכל בת ירשת נחלה וגו', וכתיב (במדבר לו, ט): ולא תסב נחלה ממטה למטה אחר וגו', וכי אפשר לבת שתירש שתי מטות, אלא אמר מעתה אביה משבט אחד ואמה משבט אחר. רבנן אמרי יום שהתר שבט בנימין לבוא בקהל, דכתיב (שופטים כא, יח): ארור נתן אשה לבנימין. אמר רבי יוחנן מקרא קראו וקרבוהו, מקרא קראו ורחקוהו. מקרא קראו וקרבוהו (בראשית לה, יא): גוי וקהל גוים יהיה ממך. מקרא קראו ורחקוהו (בראשית מח, ה): אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי, שאינן נחשבין עם אחיהם. אמר רב יהודה אמר שמואל יום שהתרו שבטים. רב מתנה אמר יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה. רבי אליעזר הגדול אמר ניחא בחמשה עשר, מכאן ואילך תשש כחה של חמה ולא היו כורתין עצים למערכה, ואמר רב מנסיא וקרי ליה יום תבר מגל, מכאן ואילך המוסיף יוסיף ודלא מוסיף יסיף. רבי אבין ורבי יוחנן אמרי יום שבטל החפר מן מתי מדבר. אמר רבי לוי כל ערב תשעה באב היה משה מוציא כרוז בכל המחנה ואומר צאו לחפר, והיו יוצאין וחופרין קברות וישנין בהן, לשחרית היה מוציא כרוז ואומר קומו והפרישו המתים מן החיים, והיו עומדים ומוציאין עצמן, חמשה עשר אלף ופרוטרוט חסרו שש מאות אלף, ובשנת הארבעים האחרון עשו כן ומצאו עצמן שלמים, אמרו דומה שטעינו בחשבון, וכן בעשור ובאחד עשר ובשנים עשר ושלשה עשר וארבעה עשר, כיון דאתמלא סיהרא אמרו דומה שהקדוש ברוך הוא בטל אותה גזרה מעלינו וחזרו ועשאוהו יום טוב, וגרמו עוונותיהם ונעשה אבל בעולם הזה בחרבן הבית פעמים, הדא הוא דכתיב (איוב ל, לא): ויהי לאבל כנרי ועגבי לקול בכים. (במדבר יד, א): ויבכו העם בלילה ההוא, וכיון שגלו התחיל ירמיה מקונן עליהם איכה ישבה בדד.
על ההרים אשא בכי ונהי וגו' (ירמיה ט, ט), אמר רבי אחא שלשה דברים צוה נבוכדנצר לנבוזראדן על ירמיהו (ירמיה לט, יב): קחנו ועיניך שים עליו, עליו ולא על אמתו. ואל תעש לו מאומה רע, לו לא תעשה, אבל עם אמתו עשה כרצונך לרעה. כי כאשר ידבר אליך כן עשה עמו, ולא לאמתו. והיה ירמיה רואה כת של בחורים נתונים בקולרין, ונותן את ראשו עמהם, ונבוזראדן בא ומעבירו מהן. וחוזר ורואה כת של זקנים שלולים בשלשלאות, ונותן את צוארו עליהם, ובא נבוזראדן ומעבירו מהן. אמר נבוזראדן לירמיה חזי חד מן תלת מילין אית בך, או נביא שקר את, או מבעט ביסורין את, או שופך דמים את. או נביא שקר את, שכל הדין שנייא את מתנבא על הדא קרתא דהיא חרבה, וכדו דחרבה נפשך באישה עלך סגיא. או מבעט ביסורין את, דאנא לית אנא בעי למעבד בישא, ואת בעי למעבד לך בישא, למימר לית יסוריא חשיבין עלי מידי. או שופך דמים את, דמלכא פקיד לי עליך סגי בדיל דלא למעבד לך בישא, ואת בעי למעבד בישא בגין דישמע מלכא ויקטלוניה לההוא גברא. ובסוף אמר לו, אם טוב בעיניך בא ואשימה עיני עליך, ולא קבל עליו, כמו שנאמר בסוף הפרשה, עד שנאמר לו מפי הגבורה, הדא הוא דכתיב (ירמיה מ, א): הדבר אשר היה אל ירמיהו מאת ה' לאמר, מה היה אותו הדבר, אלא שאמר לו, ירמיה, אין את יתיב הכא, אנא אזיל עמהון, ואין את אזיל עמהון, אנא יתיב הכא. אמר לפניו רבונו של עולם, אין אנא אזיל עמהון מה אנא יכיל מהני להון, אלא ייזול מלכהון ברייהון עמהון, דהוא יכול מהני להון סגיא, הדא הוא דכתיב (ירמיה מ, א): אחר שלח נבוזראדן רב טבחים את ירמיהו והוא אסור באזקים, אמר רבי אחא כביכול הוא והוא אסור באזקים. ודכותיה כתיב (יחזקאל א, א): ואני בתוך הגולה, עד היכן היתה נבואתו של ירמיהו, רבי יעקב ורבי אבא, ואית דאמר רבי אלעזר ורבי יוחנן, חד אמר עד (ירמיה לא, ט): מזרה ישראל יקבצנו. וחרינא אמר עד (ירמיה לא, טז): ויש תקוה לאחריתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם. ובחזירתו היה מוצא אצבעות מקטעין מושלכין בהרים, והיה מלקטן ומגפפן ומחבקן ומנשקן ונותנן לתוך טליתו, ואומר להם, בני לא כך הזהרתי ואמרתי לכם (ירמיה יג, טז): תנו לה' אלהיכם כבוד בטרם יחשך ובטרם יתנגפו רגליכם על הרי נשף. על אותה שעה נאמר (ירמיה ט, ט): על ההרים אשא בכי ונהי ועל נאות מדבר קינה, על אותם הרים נאים ומשבחים אשא בכי ונהי, על נאותיו של יעקב שנהפכו לקינה. ולא שמעו קול מקנה, כי לא שמעו לקול דברי תורה ולא לקול דברי נבואה, אלא מקנה, אלא לקול דבר המקנא, שהיו מקניאים אותו בעבודת כוכבים, הדא מה דאת אמר (דברים לב, טז): יקנאהו בזרים, לפיכך (ירמיה ט, ט): מעוף השמים עד בהמה נדדו הלכו, אמר רבי יוסי בר חלפתא חמשים ושתים שנה לא נראה עוף טס בארץ ישראל, מה טעם מעוף השמים עד בהמה נדדו הלכו, בהמה בגימטריא חמשים ושתים. אמר רבי חנינא קדם לארבעים שנה היו נוטעים תמרים בבבל, לומר שמיני מתיקה מרגלת לשון לתורה. אמר רבי חנינא ברבי אבהו שבע מאות מיני דגים טהורים ושמונה מאות מיני חגבים טהורים ועופות לאין מספר, וכלן גלו עם ישראל לבבל, וכשחזרו חזרו עמהם חוץ מדג אחד ששמו שבוטא. ודגים היאך גלו, רבי הונא בשם רבי יוסי אמר דרך תהום גלו ודרך תהום חזרו. אמר רבי זירא בא וראה כמה היא חצופה ארץ ישראל שעדין עושה פרות, ולמה עושה פרות, רבי חנינא ורבי יהושע בן לוי חד אמר על שם שמזבלין אותה, וחרינא אמר על שם שהם מהפכים בעפרה. אמר רבי יודן שבע שנים נתקים בהם גפרית ומלח, וכל כך למה, על שם (דניאל ט, כז): והגביר ברית לרבים שבוע אחד. כותיים שבה כיצד עושין, זורעין אותה מטליות מטליות, זורעין כאן והיא נשרפת, זורעין כאן והיא נשרפת. עובדא הוה בחד דהוה קאים ורדי בבקעת בית ערבא, ותקף ידיה אסיכתיה, וסליק עפרא יקידא ואוקיד דרעיה, לקים מה שנאמר (דברים כט, כב): גפרית ומלח שרפה כל ארצה. רבה בר כהנא אמר אינן לא ממחילות הארץ, ולא משממות הארץ, אלא לפניו, לקים מה שנאמר (בראשית ט, ב): ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ. ולעתיד לבוא הכל חוזר, הדא הוא דכתיב (יחזקאל לו, לד): והארץ הנשמה תעבד תחת אשר היתה שממה לעיני כל עובר.