מלאכת הניקוד, הפיסוק והביאור נעשית בהדרגה, ובסעיפים האלה היא עדיין בתהליך. בינתיים מובא כאן הנוסח כפי שהוא בספריית אוצריא, בלי ניקוד, עם המפרשים.
(שמות כב,טו) "וכי יפתה איש בתולה אשר לא ארשה, ושכב עמה, מהר ימהרנה לו לאשה." [מהר ימהרנה: ישלם לאביה את המוהר והיא תהיה אשתו.] בא הכתוב ללמד על המפתה, שישלם עליה קנס. והדין נותן: הואיל ותפוסה ברשות אביה, [תפוסה: אנוסה. מלשון הפסוק (במדבר ה,יג) "והוא לא נתפשה".] ומפתה ברשות אביה, אם למדת על תפוסה, שהוא משלם עליה קנס, אף מפתה, ישלם עליה קנס!
לא! אם אמרת בתפוסה, שעבר על דעתה ועל דעת אביה, לפיכך הוא משלם עליה קנס, תאמר במפתה, שלא עבר אלא על דעת אביה, לפיכך לא ישלם עליה קנס. הא לפי שלא זכיתי מן הדין, צרך הכתוב להביאו.
"אשר לא ארשה", להוציא את שנתאלמנה, ואת שנתגרשה מן הנשואין. דברי רבי יוסה הגלילי. רבי עקיבה אומר: ומנין אפלו נתגרשה, אפלו נתאלמנה? והדין נותן: הואיל ורשי בהפר נדריה, ורשי בכסף קנסה, מה בהפר נדריה, אפלו נתאלמנה אפלו נתגרשה, אף בכסף קנסה, אפלו נתאלמנה או נתגרשה.
ומה תלמד לומר "אשר לא ארשה"? אלא מפנה להקיש לדון ממנו גזרה שוה: נאמר כן "אשר לא ארשה", ונאמר להלן (דברים כב,כח) "אשר לא ארשה"; מה להלן כסף, אף כן כסף.
"מהר ימהרנה לו לאשה." למה נאמר? לפי שהוא אומר: (דברים כב,כט) "ונתן האיש השכב עמה לאבי הנער חמשים כסף, ולו תהיה לאשה", כשם שבתפוסה, נותן מיד, כך במפתה, נותן מיד! תלמד לומר "מהר ימהרנה לו לאשה", מגיד שעושין עליו מהר. [עושין עליו מהר: אינו צריך לשלם מיד את חמישים הכסף, אלא הם סכום הכתובה, המוהר, שנותן לה.]
ואין מהר אלא כתובה, שנאמר: (בראשית לד,יב) "הרבו עלי מאד מהר ומתן, ואתנה כאשר תאמרו אלי, ותנו לי את הנער לאשה."
"מהר ימהרנה לו לאשה." בראויה לו לאשה הכתוב מדבר, להוציא אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לממזר ולנתין. [נתין, נתינה: אדם מצאצאי הגבעונים, כנענים שקיבלו במרמה מיהושע להשאר בארץ.]
"מהר ימהרנה לו לאשה." שומע אני, בין שהאב רוצה, בין שאינו רוצה! תלמד לומר: (שמות כב,טז) "אם מאן ימאן אביה לתתה לו, כסף ישקל כמהר הבתולת." מגיד הכתוב, שאם רצה האב, יקים, לא רצה האב, יוציא.
אין לי אלא מפתה, שאם רצה האב, יקים, לא רצה האב, יוציא, תפוסה מנין? הרי את דן: הואיל ותפוסה ברשות אביה, ומפתה ברשות אביה, אם למדת במפתה, שאם רצה האב, יקים, לא רצה האב, יוציא, אף תפוסה , אם רצה האב, יקים, לא רצה האב, יוציא.
עוד קול וחמר: מה, אם מפתה, שלא עבר אלא על דעת אביה, שאם רצה האב, יקים, לא רצה האב, יוציא, תפוסה, שעבר על דעתה ועל דעת אביה, דין הוא שאם רצה האב, יקים, לא רצה האב, יוציא.
(שמות כב,טז) "אם מאן ימאן אביה לתתה לו, כסף ישקל כמהר הבתולת." אין לי אלא בזמן שיש לה אב, בזמן שאין לה אב, מנין? תלמד לומר "אם מאן ימאן". דברי רבי יוסה הגלילי.
"כסף ישקל", אבל לא שמענו כמה! הרי את דן: נאמר כן "כסף", ונאמר להלן "כסף". (דברים כב,כט) מה להלן חמשים, אף כן חמשים.
"כמהר הבתולת." וכי מה למדנו על מהר הבתולות? אלא הרי זה בא ללמד ונמצא למד: מה להלן כתוב חמשים כסף, אף כן מהר הבתולות חמשים כסף.
(שמות כב,יז) "מכשפה לא תחיה." אחד איש ואחד אשה. רבי ישמעאל אומר: נאמר כן "לא תחיה", ונאמר להלן (דברים כ,טז) "לא תחיה כל נשמה." מה להלן בסיף, אף כן בסיף.
רבי עקיבה אומר: נאמר כן "לא תחיה", ונאמר להלן (שמות יט,יג) "אם בהמה אם איש, לא יחיה". מה להלן בסקילה, אף כן בסקילה.
אמר לו רבי ישמעאל: אני דן "לא תחיה" מ"לא תחיה", ואתה משיבני "לא יחיה" על "לא תחיה"! רבי יוסה הגלילי אומר: נאמר "מכשפה לא תחיה", ונאמר (שמות כב,יח) "כל שכב עם בהמה מות יומת", מה זה בסקילה, אף זה בסקילה.
רבי יהודה בן בתירה אומר: הרי הוא אומר: (ויקרא כ,כז) "ואיש או אשה, כי יהיה בהם אוב או ידעני, מות יומתו, באבן ירגמו אתם, דמיהם בם." בסקילה. ענש שמענו, אזהרה מנין? תלמד לומר: (דברים יח,י) "לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש, קסם קסמים, מעונן ומנחש ומכשף."
(שמות כב,יח) "כל שכב עם בהמה מות יומת." למה נאמר? לפי שהוא אומר: (ויקרא כ,טו) "ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה מות יומת", בסקילה. אתה אומר בסקילה, או באחת מכל מיתות האמורות בתורה? תלמד לומר (ויקרא כ,טו) "ואת הבהמה תהרגו." נאמר כן הריגה, ונאמר להלן הריגה; מה הריגה האמורה להלן בסקילה, אף כן בסקילה. ענש שמענו, אזהרה מנין? תלמד לומר: (ויקרא יח,כג) "ובכל בהמה לא תתן שכבתך לטמאה בה". אין לי אלא ענש ואזהרה לשוכב, ענש ואזהרה לנשכב מנין? תלמד לומר "כל שכב עם בהמה מות יומת." קרא הכתוב לנשכב שוכב, מה זה בסקילה, אף זה בסקילה. ענש שמענו, ואזהרה לא שמענו! תלמד לומר: (דברים כג,יח) "לא תהיה קדשה מבנות ישראל ולא יהיה קדש מבני ישראל." ואומר: (מלכים א יד,כד) "וגם קדש היה בארץ, עשו ככל התועבת הגוים אשר הוריש יי".
(שמות כב,יט) "זבח לאלהים יחרם, בלתי ליי לבדו." ענש שמענו, אזהרה לא שמענו! תלמד לומר: (שמות כ,ד) "לא תשתחוה להם ולא תעבדם". זביחה היתה בכלל, ויצאת ללמד: מה זביחה מיחדת, שכיוצא בה עובדין לשמים, וחיבין עליה, בין שהיא עובדתו ובין שאינה עובדתו, וכל שכיוצא בה עובדין לשמים, יהו חיבין עליה, בין שהיא עובדתו ובין שאינה עובדתו.
וכל שאין כיוצא בה עובדין לשמים, לשם עבודתו, חיב, שלא לשם עבודתו, פטור.
לפי שאחרין אומרין: אלולי ששתפו ישראל שמו שלמקום בעבודה זרה, היו כלים מן העולם, שנאמר: "זבח לאלהים יחרם, בלתי ליי לבדו." רבי שמעון בן יוחי אומר: והלא כל המשתף שמו שלמקום בעבודה זרה, חיב כליה, שנאמר: "זבח לאלהים יחרם, בלתי ליי לבדו." אלא כמה שנאמר: (מלכים ב יז,לג) "את יי היו יראים, ואת אלהיהם היו עבדים, כמשפט הגוים אשר הגלו אתם משם."
ויש אומרים: באותותיה נתנה תורה, [באותותיה: עם סימנים.] שלא יהו ישראל אומרין: הואיל ואנו מצוין על עבודה זרה, נהי בולשין בבורות בשיחין ובמערות! [בולשין: מתאמצים לחפש עבודה זרה כדי לבער אותה. הגירסה בולשין על פי מכילתא דברים, ס. בגניזה, בושין.] תלמד לומר: (דברים יב,ב) "על ההרים הרמים ועל הגבעות, ותחת כל עץ רענן." על הגלויים, ולא על הסתרין.