ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו, הדא הוא דכתיב (משלי יג, כד): חושך שבטו שונא בנו ואהבו שחרו מוסר, בנהג שבעולם אדם שאומר לו חברו פלוני הכה לבנך יורד עמו עד לחייו, ומה תלמוד לומר: חושך שבטו שונא בנו, ללמדך שכל המונע בנו מן המרדות סוף בא לתרבות רעה ושונאהו, שכן מצינו בישמעאל שהיו לו געגועים על אברהם אביו ולא רדהו ויצא לתרבות רעה ושנאהו והוציאו מביתו ריקם. מה עשה ישמעאל כשהיה בן חמש עשרה שנה, התחיל להביא צלם מן השוק והיה מצחק בו ועובדו, כמו שראה מאחרים. מיד (בראשית כא, ט): ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק וגו', ואין מצחק אלא עבודת כוכבים, כמה דאת אמר (שמות לב, ו): ויקמו לצחק, מיד (בראשית כא, י): ותאמר לאברהם גרש האמה הזאת ואת בנה, שמא ילמד בני ארחותיו, מיד (בראשית כא, יא): וירע הדבר מאד בעיני אברהם וגו' על שיצא לתרבות רעה, (בראשית כא, יב): ויאמר אלהים אל אברהם אל ירע בעיניך וגו', מכאן אתה למד שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות. מיד (בראשית כא, יד): וישכם אברהם בבקר ויקח לחם וחמת מים, ללמדך שהיה שונא לישמעאל על שיצא לתרבות רעה, ושלחו הוא ואמו הגר ריקם וטרדו מביתו על כך. וכי תעלה על דעתך שאברהם שכתוב בו (בראשית יג, ב): ואברם כבד מאד במקנה וגו', היה משלח אשתו ובנו מביתו ריקם בלא כסות ובלא מחיה. אלא ללמדך כיון שיצא לתרבות רעה לא נפנה עליו. מה היה סופו, כשגרשו ישב בפרשת דרכים והיה מלסטם את הבריות, שנאמר (בראשית טז, יב): והוא יהיה פרא אדם. כיוצא בו (בראשית כה, כח): ויאהב יצחק את עשו, לפיכך יצא לתרבות רעה על אשר לא רדהו, כמו ששנינו חמש עברות עבר עשו הרשע באותו היום, בא על נערה המארסה, והרג את הנפש, וכפר בתחית המתים, וכפר בעקר, ובזה את הבכורה. ועוד, שתאב מיתת אביו, ובקש להרג את אחיו, שנאמר (בראשית כז, מא): יקרבו ימי אבל אבי וגו'. וגרם ליעקב לברח מאבותיו, והלך אף הוא אצל ישמעאל ללמד ממנו תרבות רעה ולהוסיף על נשיו, שנאמר (בראשית כח, ט): וילך עשו אל ישמעאל. כיוצא בו דוד שלא יסר לאבשלום בנו ולא רדהו יצא לתרבות רעה ובקש להרג את אביו, ושכב עם פילגשיו, וגרם לו לילך יחף והוא בוכה, ונפלו מישראל כמה אלפים וכמה רבבות, וגרם לו דברים קשים הרבה שאין להם סוף, דכתיב (תהלים ג, א): מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו, מה כתיב אחריו (תהלים ג, ב): ה' מה רבו צרי וגו'. וקשה תרבות רעה בתוך ביתו של אדם ממלחמת גוג ומגוג, דאלו במלחמת גוג ומגוג כתיב (תהלים ב, א): למה רגשו גוים, ולהלן כתיב (תהלים ג, ב): ה' מה רבו צרי. וכיוצא בו עשה דוד באדניה שלא רדהו ביסורין, ולא גער בו, ולפיכך יצא לתרבות רעה, דכתיב (מלכים א א, ו): ולא עצבו אביו מימיו, (מלכים א א, ו): ואתו ילדה אחרי אבשלום, והלוא אבשלום בן מעכה ואדניהו בן חגית, מהו ואתו ילדה אחרי אבשלום, אלא מתוך שיצא לתרבות רעה ולא רדהו אביו, וכתיב באדניהו ולא עצבו אביו מימיו, אף הוא יצא לתרבות רעה, לפיכך כתיב: ואתו ילדה אחרי אבשלום. (משלי יג, כד): ואהבו שחרו מוסר, זה הקדוש ברוך הוא, על שאהב את ישראל, דכתיב (מלאכי א, ב): אהבתי אתכם אמר ה', שהוא מרבה אותן ביסורין. אתה מוצא שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, וכלם לא נתנם להם אלא על ידי יסורין, התורה, וארץ ישראל, וחיי עולם הבא. התורה, דכתיב (תהלים צד, יב): אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו. ארץ ישראל, דכתיב (דברים ח, ה): וידעת עם לבבך וגו', מה כתיב אחריו (דברים ח, ז): כי ה' אלהיך מביאך וגו'. העולם הבא, דכתיב (משלי ו, כג): כי נר מצוה ותורה אור וגו'. וכל המיסר את בנו, מוסיף הבן אהבה על אביו והוא מכבדו, שנאמר (משלי כט, יז): יסר בנך ויניחך וגו', ואומר (משלי יט, יח): יסר בנך כי יש תקוה. ומוסיף עליו אהבה, שנאמר: ואהבו שחרו מוסר, לפי ששחרו מוסר לכך אוהבו. אתה מוצא שאברהם יסר את יצחק בנו ולמדו תורה והדריכו בדרכיו, דכתיב באברהם (בראשית כו, ה): עקב אשר שמע אברהם בקלי, וכתיב (בראשית כה, יט): ואלה תולדת יצחק בן אברהם, ללמדך שהיה דומה לאביו בכל דבר, בנוי בחכמה בעשר ובמעשים טובים. תדע לך שבן שלשים ושבע שנה היה כשעקדו אביו, וכתיב (בראשית כד, א): ואברהם זקן בא בימים, ועקדו וכפתו כשה ולא נמנע, לפיכך (בראשית כה, ה): ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק, הוי: ואהבו שחרו מוסר. כיוצא בו היה יצחק משחר מוסר ליעקב שלמדו יצחק תורה ויסרו בבית תלמודו, שנאמר (בראשית, כז): ויעקב איש תם וגו', ולמד מה שלמדו אביו, ואחר כך פרש מאביו ונטמן בבית עבר ללמד תורה, לפיכך זכה לברכה וירש את הארץ, שנאמר (בראשית לז, א): וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען. ואף יעקב אבינו יסר את בניו ורדה אותם ולמדם דרכיו, שלא היה בהם פסלת, שכן כתיב: ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה וגו', השון כלם ליעקב, שכלם צדיקים כיוצא בו היו, הוי: ואהבו שחרו מוסר.
דבר אחר, ואלה שמות, אמר רבי אבהו, כל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים, ואלה מוסיף שבח על הראשונים. (בראשית ב, ד): אלה תולדות השמים והארץ, פסל לתהו ובהו. ואלה שמות, הוסיף שבח על שבעים נפש שנאמרו למעלה, שכלם היו צדיקים.
ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה יעקב ובניו איש וביתו באו, שקולים הם ישראל כצבא השמים, נאמר כאן שמות, ונאמר בכוכבים שמות, שנאמר (תהלים קמז, ד): מונה מספר לכוכבים לכלם שמות יקרא. אף הקדוש ברוך הוא כשירדו ישראל למצרים מנה מספרם כמה היו, ולפי שהם משולים לכוכבים קרא שמות לכלם, הדא הוא דכתיב: ואלה שמות בני ישראל וגו'.
הבאים מצרימה, וכי היום באים, והלא ימים רבים היו להם שבאו למצרים, אלא כל זמן שיוסף היה קים, לא היה להם משוי של מצריים, מת יוסף נתנו עליהם משוי. לפיכך כתיב: הבאים, כאלו אותו יום נכנסו למצרים. את יעקב, כל אלה מכחו של יעקב, שסגל מצות ומעשים טובים, וזכה להעמיד שנים עשר שבטים: איש וביתו באו.
ואלה שמות בני ישראל, על שם גאלת ישראל נזכרו כאן, ראובן, שנאמר (שמות ג, ז): ראה ראיתי את עני עמי. שמעון, על שם (שמות ב, כד): וישמע אלהים את נאקתם. לוי, על שם שנתחבר הקדוש ברוך הוא לצרתם (שמות ג, ב): מתוך הסנה, לקים מה שנאמר (תהלים צא, טו): עמו אנכי בצרה. יהודה, על שם שהודו להקדוש ברוך הוא. יששכר, שנתן להם הקדוש ברוך הוא שכר שעבודם, בזת מצרים ובזת הים, לקים מה שנאמר (בראשית טו, יד): ואחרי כן יצאו ברכש גדול, זבולן, על שם שהשכין הקדוש ברוך הוא שכינתו בקרבם, שנאמר (שמות כה, ח): ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ואין זבולן אלא בית המקדש, שנאמר (מלכים א ח, יג): בנה בניתי בית זבל לך מכון לשבתך עולמים. ובנימן, על שם (שמות טו, ו): ימינך ה' נאדרי בכח. דן, על שם (בראשית טו, יד): וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכש גדול. נפתלי, על שם תורה ומצות שנתן להם הקדוש ברוך הוא, שכתוב בהם (תהלים יט, יא): ומתוקים מדבש ונפת צופים. גד, על שם המן שהאכילם הקדוש ברוך הוא, שהוא (שמות טז, לא): כזרע גד. אשר, על שם שהיו מאשרין אותן כל שומעי גאלתן וגדלתן, דכתיב (מלאכי ג, יב): ואשרו אתכם כל הגוים כי תהיו אתם ארץ חפץ אמר ה' צבאות. יוסף, על שם שעתיד הקדוש ברוך הוא להוסיף ולגאל את ישראל ממלכות הרשעה כשם שגאל אותם ממצרים, דכתיב (ישעיה יא, טז): והיה ביום ההוא יוסיף ה' שנית ידו וגו' וכל הענין.
הדא הוא שאמר רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי למה אין שמותם של שבטים שוים בכל מקום, אלא פעמים שזה מקדים לזה וזה מקדים לזה, שלא יאמרו בני גבירות תחלה ובני השפחות אחרונה, ללמדך שלא היו גדולים אלו מאלו. דבר אחר, למה הקדים אלו לאלו, לפי שהם תקרת העולם, זה שמתקן תקרה כראוי, נותן עביה של תקרה זו בצד ראשה של אחרת שאינה שוה, לפיכך מקדים אלו לאלו. ומנין שהם תקרתו של עולם, שכן ישעיה הנביא אומר (ישעיה מח, יב): שמע אלי יעקב וישראל מקראי.
ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב וגו', עם יוסף שהיה במצרים היו שבעים. דבר אחר, ויוסף היה במצרים, אף על פי שזכה יוסף למלכות, לא נתגאה על אחיו ועל בית אביו, כשם שהיה קטן בעיניו מתחלה שהיה עבד במצרים, כך היה קטן בעיניו אחר שהיה מלך.
וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא, ללמדך שכל זמן שהיה אחד מהם קים מאותן שירדו למצרים לא שעבדו המצרים בישראל. ובני ישראל פרו וישרצו, אף על פי שמת יוסף ואחיו, אלהיהם לא מת, אלא ובני ישראל פרו וישרצו. דבר אחר, כל אחת ואחת ילדה ששה בכרס אחד, שנאמר: ובני ישראל פרו וישרצו וגו'. ויש אומרים שנים עשר, דכתיב: פרו שנים, וישרצו שנים, וירבו שנים, ויעצמו שנים, במאד מאד שנים, ותמלא הארץ אתם שנים, הרי שנים עשר. ויעצמו, יש אומרים ששה בכרס אחד. ואל תתמה, שהרי עקרב שהיא מן השרצים יולדת שבעים. רבי נתן אומר: ותמלא הארץ אתם, כחושים של קנים. ויקם מלך חדש, כיון שראו המצרים כך חדשו גזרות עליהם, הדא הוא דכתיב: ויקם מלך חדש. רב ושמואל, חד אמר חדש ממש, וחד אמר שנתחדשו גזרותיו, שחדש גזרות ופרעניות עליהם. טעמא דמאן דאמר חדש ממש, דכתיב: חדש, טעמא דמאן דאמר שחדש גזרותיו, דלא כתיב וימת וימלך. אשר לא ידע את יוסף, על דעתיה דמאן דאמר חדש ניחא, ועל דעתיה דמאן דאמר שחדש גזרותיו מאי דרש ביה, דהוי דמי כמאן דלא ידע ליה ליוסף כלל. רבנן אמרי למה קראו מלך חדש, והלא פרעה עצמו היה, אלא שאמרו המצריים לפרעה, בוא ונזדוג לאמה זו. אמר להם שוטים אתם, עד עכשו משלהם אנו אוכלים, והיאך נזדוג להם, אלולי יוסף לא היינו חיים. כיון שלא שמע להם, הורידוהו מכסאו שלשה חדשים, עד שאמר להם כל מה שאתם רוצים הריני עמכם, והשיבו אותו, לפיכך כתיב: ויקם מלך חדש. רבנן פתחין פתחא להאי קרא (הושע ה, ז): בה' בגדו כי בנים זרים ילדו עתה יאכלם חדש את חלקיהם. ללמדך, כשמת יוסף הפרו ברית מילה, אמרו נהיה כמצרים. מכאן אתה למד שמשה מלן ביציאתן ממצרים, וכיון שעשו כן, הפך הקדוש ברוך הוא האהבה שהיו המצריים אוהבין אותן, לשנאה, שנאמר (תהלים קה, כה): הפך לבם לשנא עמו להתנכל בעבדיו, לקים מה שנאמר (הושע ה, ז): עתה יאכלם חדש את חלקיהם. מלך חדש, שעמד וחדש עליהם גזרותיו. אשר לא ידע את יוסף, וכי לא היה מכיר את יוסף, אמר רבי אבין משל לאחד שרגם אוהבו של המלך, אמר המלך התיזו את ראשו, כי למחר יעשה בי כך. לכך כתב עליו המקרא, כלומר היום אשר לא ידע את יוסף, למחר הוא עתיד לומר (שמות ה, ב): לא ידעתי את ה'.
ויאמר אל עמו, הוא התחיל בעצה תחלה לכך לקה תחלה, הוא התחיל בעצה תחלה, דכתיב: ויאמר אל עמו, והוא לקה תחלה, דכתיב (שמות ז, כט): ובך ובעמך ובכל עבדיך. הבה נתחכמה לו, להם לא נאמר אלא לו, אמר רבי חמא בן רבי חנינא, אמר בואו ונתחכמו לאלהיהם של אלו, נדונם בחרב, כבר כתיב (ישעיה סו, טז): ובחרבו את כל בשר. לא נדון אותם אלא במים, שכך נשבע הקדוש ברוך הוא שאין מביא מבול לעולם, שנאמר (ישעיה נד, ט): אשר נשבעתי מעבר מי נח עוד על הארץ. והם אינם יודעים שעל כל העולם כלו אינו מביא אבל על אמה אחת מביא, ועליהם אינו מביא אבל הם באים ונופלים לתוכן, שנאמר (תהלים סג, יא): יגירהו על ידי חרב מנת שעלים יהיו. (שמות יח, יא): כי בדבר אשר זדו וגו', בקדרה שבשלו, בה נתבשלו, אמר רבי חייא אמר רבי סימון, שלשה היו באותה עצה, בלעם, ואיוב, ויתרו. בלעם שיעץ, נהרג. איוב ששתק, נדון ביסורין. יתרו שברח, זכו בניו וישבו בלשכת הגזית, דכתיב (דברי הימים א ב, נה): ומשפחות סופרים ישבי יעבץ תרעתים שמעתים שוכתים המה הקינים הבאים מחמת אבי בית רכב וגו', וכתיב (שופטים א, טז): ובני קיני חתן משה עלו מעיר התמרים את בני יהודה. ועלה מן הארץ, ועלינו לא נאמר אלא ועלה, אמר רבי אבא בר כהנא כאדם שמקלל עצמו ותולה קללתו באחרים. דבר אחר, ועלה מן הארץ, כל זמן שישראל בירידה התחתונה, הם עולים, ראה מה כתיב: ועלה מן הארץ, אמר דוד (תהלים מד, כו): כי שחה לעפר נפשנו דבקה לארץ בטננו. אותה שעה (תהלים מד, כז): קומה עזרתה לנו ופדנו למען חסדך.
וישימו עליו, עליהם לא נאמר אלא עליו, תנא דבי רבי אלעזר ברבי שמעון, מלמד שהביאו מלבן ותלו בצוארו של פרעה, שאם היה אחד מישראל שאומר להם איסטניס אני, אומרים לו כלום איסטניס אתה מפרעה. שרי מסים, דבר שמשים עליו לבנים. למען ענתו בסבלתם, למען ענות פרעה בסבלותם של ישראל. ויבן ערי מסכנות לפרעה, רב ושמואל, חד אמר שמסכנות את בעליהן. וחד אמר שממסכנות את בוניהם, שכל העוסק בבנין מתמסכן. ורבנן אמרי בתי אוצרות, כמא דתימא (ישעיה כב, טו): לך בא אל הסכן הזה. את פתם ואת רעמסס, רב ושמואל, חד אמר פתם שמה, ולמה נקרא שמה רעמסס, שראשון ראשון מתרוסס. וחד אמר רעמסס שמה, ולמה נקרא שמה פתם, שראשון ראשון פי תהום בולעו.
וכאשר יענו אתו כן ירבה וכן יפרץ. כן רבו וכן פרצו לא נאמר אלא: כן ירבה וכן יפרץ, אמר רבי שמעון בן לקיש רוח הקדש מבשרתן כן ירבה וכן יפרץ. ויקצו מפני בני ישראל, מלמד שהיו דומין ישראל בעיניהם כקוצים. ויעבדו מצרים את בני ישראל בפרך. רבי אלעזר אמר בפה רך. רבי שמואל בר נחמן אומר בפריכה, וכן עשו לכל אחד מישראל, כל מה שעשו הלבנים ביום ראשון שמו עליו לגזרה, שיעשה כנגדן בכל יום ויום. וימררו את חייהם בעבדה קשה וגו', בתחלה בחמר ובלבנים, ולבסוף ובכל עבדה בשדה, ולבסוף את כל עבדתם. מהו את כל עבדתם אשר עבדו בהם בפרך, רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן, מלמד שהיו מחליפין מלאכת אנשים לנשים, ומלאכת נשים לאנשים. אמר רבי אויא מודה רבי אלעזר שהוא בפריכה:
ארבע גזרות גזר פרעה עליהם, בתחלה גזר וצוה לנוגשין שיהיו דוחקין בהן כדי שיהיו עושין הסכום שלהן, ולא יהיו ישנין בבתיהם. והוא חשב למעטן מפריה ורביה, אמר מתוך שאינן ישנין בבתיהם אינן מולידין. אמרו להן הנוגשים, אם אתם הולכין לישן בבתיכם עד שאנו משלחין אחריכם בבקר, היום עולה לשעה ולשתים ואין אתם משלימין את הסכום שלכם, שנאמר (שמות ה, יג): והנגשים אצים לאמר וגו', והיו ישנין על הארץ. אמר להן האלהים, אני אמרתי לאברהם אביהם שאני מרבה בניו ככוכבים, דכתיב (בראשית כב, יז): כי ברך אברכך והרבה ארבה וגו', ואתם מתחכמים להן שלא ירבו, נראה איזה דבר עומד או שלי או שלכם, מיד (שמות א, יב): וכאשר יענו אתו כן ירבה וגו'. דרש רבי עקיבא, בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים. ומה עשו, בשעה שהיו הולכות לשאב מים, הקדוש ברוך הוא מזמן להם דגים קטנים בכדיהן, ושואבין מחצה מים ומחצה דגים, ומוליכות אצל בעליהן ושופתות להם שתי קדרות, אחת של חמין ואחת של דגים, ומאכילות אותן ומרחיצות אותן וסכות אותן ומשקות אותן, ונזקקות להם בין שפתים, שנאמר (תהלים סח, יד): אם תשכבון בין שפתים כנפי יונה נחפה בכסף, בשכר ששכבו בין שפתים, זכו ישראל לבזת מצרים, שנאמר: כנפי יונה נחפה בכסף. וכיון שמתעברות באות לבתיהן, וכיון שהגיע זמן מולידיהם, הולכות ויולדות בשדה תחת התפוח, שנאמר (שיר השירים ח, ה): תחת התפוח עוררתיך. והקדוש ברוך הוא שולח מלאך משמי מרום, ומנקה אותם ומשפר אותם, כחיה זו שמשפרת את הולד, שנאמר (יחזקאל טז, ד): ומולדותיך ביום הולדת אותך וגו'. ומנקט להם שני עגולין, אחד של שמן ואחד של דבש, שנאמר (דברים לב, יג): וינקהו דבש מסלע וגו'. וכיון שמכירין בהם המצריים רצו להרגם, ונעשה להן נס ונבלעין בקרקע, ומביאין שוורים וחורשין על גביהן, שנאמר (תהלים קכט, ג): על גבי חרשו חרשים. ולאחר שהולכין מבצבצין ויוצאין כעשב השדה, שנאמר (יחזקאל טז, ז): רבבה כצמח השדה נתתיך וגו'. וכיון שמתגדלין באין עדרים עדרים לבתיהם, שנאמר (יחזקאל טז, ז): ותבאי בעדי עדיים, אל תקרי בעדי עדיים, אלא בעדרי עדרים. וכשנגלה הקדוש ברוך הוא על הים, הם הכירוהו תחלה, שנאמר (שמות טו, ב): זה אלי ואנוהו,
כשראה שהם פרים ורבים, גזר על הזכרים, הדא הוא דכתיב (שמות א, טו): ויאמר מלך מצרים למילדת וגו'. מי היו המילדות, רב אמר כלה וחמותה, יוכבד ואלישבע בת עמינדב. רבי שמואל בר נחמן אמר, אשה ובתה, יוכבד ומרים. ולא היו למרים אלא חמש שנים, שאהרן גדול ממשה שלש שנים. אמרו רבותינו זכרונם לברכה הולכת היתה עם יוכבד אמה ועושה צרכיה, והיתה זריזה, שעד שהתינוק קטן הוא נכר. הוא שאמר שלמה (משלי כ, יא): גם במעלליו יתנכר נער וגו'. אשר שם האחת שפרה, שהיתה משפרת את התינוק, כשהוא יוצא מלא דם, פועה שהיתה נופעת יין בתינוק אחר אמה. דבר אחר, שפרה, שפרו ורבו ישראל עליה. פועה, שהיתה מפיעה את התינוק כשהיו אומרים מת. דבר אחר, שפרה, ששפרה מעשיה לפני האלהים. דבר אחר, פועה, שהופיעה את ישראל לאלהים. דבר אחר, פועה, שהופיעה פנים כנגד פרעה, וזקפה חטמה בו, ואמרה לו, אוי לו לאותו האיש כשיבוא האלהים לפרע ממנו. נתמלא עליה חמה להרגה. שפרה, שהיתה משפרת על דברי בתה ומפיסת עליה. אמרה לו, אתה משגיח עליה, תינקת היא ואינה יודעת כלום. רבי חנינא בר רב יצחק אמר, שפרה, שהעמידה ישראל לאלהים, שבשבילם נבראו השמים, שכתוב בהם (איוב כו, יג): ברוחו שמים שפרה. פועה, שהופיעה פנים כנגד אביה, שהיה עמרם ראש סנהדרין באותה שעה, כיון שגזר פרעה ואמר (שמות א, כב): כל הבן הילוד, אמר עמרם ולריק ישראל מולידים, מיד הוציא את יוכבד ופרש עצמו מתשמיש המטה, וגרש את אשתו כשהיא מעברת משלשה חדשים, עמדו כל ישראל וגרשו את נשותיהן. אמרה לו בתו גזרתך קשה משל פרעה, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה על הזכרים ונקבות. פרעה רשע הוא וגזרתו ספק מתקימת ספק אינה מתקימת, אבל אתה צדיק וגזרתך מתקימת. עמד הוא והחזיר את אשתו, עמדו כל ישראל והחזירו נשותיהם. הוי פועה, שהופיעה פנים כנגד אביה.
ויאמר בילדכן את העבריות, למה צוה להרג אותם על ידי המילדות, כדי שלא יתבע הקדוש ברוך הוא ממנו, ויפרע מהן. וראיתן על האבנים, מקום שהולד נפנה בו. דבר אחר, האבנים, אמר רבי יהודה בר סימון שהקדוש ברוך הוא עושה איבריה של אשה קשה כאבנים בשעה שיושבת על המשבר לילד, שאלולי כן מתה. ורבי פנחס החבר אומר בשם רבי יונה מסיע ליה לרבי יהודה בר סימון, אין אבנים אלא סדן, שהוא דבר קשה, דכתיב (ירמיה יח, ג): וארד בית היוצר והנה הוא עשה מלאכה על האבנים, אמר רבי חנין סימן גדול מסר להם, מה יוצר זה ירך מכאן וירך מכאן וסדן באמצע, אף אשה ירך מכאן וירך מכאן וולד באמצע. ואית דאמרי בשעה שכורעת לילד ירכותיה מצטננות כאבנים. אם בן הוא והמתן אתו, אמר להם אם זכר הרגו אותו, ואם נקבה אל תהרגו אותה, אלא אם חיתה חיתה, ואם מתה מתה. אמרו לו מהיכן נדע אם זכר אם נקבה, אמר רבי חנינא סימן גדול מסר להם, אם פניו למטה דעו שהוא זכר שמביט באמו בארץ שממנה נברא, וכשהוא פניו למעלה היא נקבה, שמבטת בברייתה בצלע. שנאמר (בראשית ב, כא): ויקח אחת מצלעתיו. אמר לו הקדוש ברוך הוא, רשע מי שנתן העצה הזאת טפש הוא, היה לך להרג את הנקבות, אם אין נקבות זכרים מהיכן ישאו נשים, אשה אחת אינה יכולה לטל שני אנשים, אבל איש אחד יכול לטל עשר נשים או מאה, הוי (ישעיה יט, יא): אך אוילים שרי צען וגו' שנתנו לו זו העצה.
ותיראן המילדות את האלהים, עליהן נאמר (משלי לא, ל): אשה יראת ה' היא תתהלל. ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים, להן לא נאמר אלא אליהן, אמר רבי יוסי בר חנינא מלמד שתבע אותן להזדוג להם ולא קבלו ממנו. ותחיין את הילדים, וכי מאחר שלא עשו כאשר דבר אליהן, אין אנו יודעין שקימו את הילדים, למה הצרך הכתוב לומר: ותחיין את הילדים. יש קלוס בתוך קלוס, לא דין שלא קימו את דבריו, אלא עוד הוסיפו לעשות עמהם טובות, יש מהם שהיו עניות, והולכות המילדות ומגבות מים ומזון מבתיהם של עשירות ובאות ונותנות לעניות, והן מחיות את בניהן, הוא שכתוב: ותחיין, את הילדים, יש מהם שראויים לצאת חגרים או סומים או בעלי מומין או לחתך בו אבר שיצא יפה, ומה היו עושות, עומדות בתפלה ואומרות לפני הקדוש ברוך הוא אתה יודע שלא קימנו דבריו של פרעה, דבריך אנו מבקשות לקים, רבון העולם יצא הולד לשלום, שלא ימצאו ישראל ידיהם להשיח עלינו, לומר הרי יצאו בעלי מומים, שבקשו להרג אותם. מיד היה הקדוש ברוך הוא שומע קולן ויוצאין שלמים. אמר רבי לוי, הרי אמרת את הקלה אמר את החמורה, יש מהן שראוין למות בשעת יציאתן, או אמן לסכן בם ולמות אחר יציאתן, והיו עומדות בתפלה ואומרות להקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם תלה להם עכשו ותן להם נפשותיהם, שלא יאמרו ישראל, הן הרגו אותן. והקדוש ברוך הוא עושה תפלתן, לפיכך: ותחיין את הילדים, ותחיין אלו האמהות, הילדים, הילדים ממש. דבר אחר, ותיראן המילדת, קשטו עצמן למעשה זקנן, זה אברהם, כמה שהקדוש ברוך הוא מעיד עליו (בראשית כב, יב): כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה וגו'. אמרו, אברהם אבינו עליו השלום פתח לו פונדק והיה זן את העוברים ואת השבים בני אדם ערלים, ואנו לא דינו שאין לנו להאכילן, אלא להרג אותן, אנו נחיה אותן. כיון שראה פרעה שלא עשו גזרתו שלח וקרא אותן, הדא הוא דכתיב: ויקרא מלך מצרים למילדת.
כי חיות הנה, אם תאמר מילדות הנה, וכי מילדת אינה צריכה מילדת אחרת לסייעה, אלא כך אמרו לו אמה זו כחיות השדה נמשלות שאין צריכות מילדות, יהודה, נמשל כאריה, דכתיב (בראשית מט, ט): גור אריה יהודה. דן, (בראשית מט, יז): יהי דן נחש. נפתלי (בראשית מט, כא): אילה שלחה. יששכר, (בראשית מט, יד): חמר גרם. יוסף (דברים לג, יז): בכור שורו. בנימין (בראשית מט, כז): זאב יטרף. ועל שאר כתיב (יחזקאל יט, ב): מה אמך לביא בין אריות רבצה. וייטב אלהים למילדת. מה היה הטובה הזאת, שקבל דבריהם מלך מצרים ולא הזיק להן. דבר אחר, וייטב אלהים, אמר רבי ברכיה בשם רבי חיא בן רבי אבא, הדא הוא דכתיב (איוב כח, כח): ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה, מהו שכר היראה, תורה. לפי שיראה יוכבד מפני הקדוש ברוך הוא, העמיד ממנה משה, שכתוב בו (שמות ב, ב): כי טוב הוא, ונתנה התורה על ידו, שנקראת (משלי ד, ב): לקח טוב. ונקראת על שמו, שנאמר (מלאכי ג, כב): זכרו תורת משה עבדי. ומרים, יצא ממנה בצלאל, שהיה מלא חכמה, דכתיב (שמות לא, ג): ואמלא אתו רוח אלהים וגו'. ועשה ארון לתורה שנקראת: טוב, הוי: וייטב אלהים למילדת. וירב העם, לקים מה שנאמר (איכה ג, לז): מי זה אמר ותהי ה' לא צוה, אם פרעה צוה להרג את הזכרים מה הועיל בגזרתו ה' לא צוה, אלא וירב העם ויעצמו מאד.
ויהי כי יראו המילדת וגו', רב ולוי, חד אמר בתי כהנה ובתי לויה. וחד אמר בתי מלכות. בתי כהנה ולויה ממשה ואהרן, בתי מלכות ממרים, לפי שדוד בא ממרים, דכתיב (דברי הימים א ב, יח): וכלב בן חצרון הוליד את עזובה אשה ואת יריעות ואלה בניה ישר ושובב וארדון. עזובה זו מרים, ולמה נקראת שמה עזובה, שהכל עזבוה. הוליד, והלא אשתו היתה, אמר רבי יוחנן ללמדך שכל הנושא אשה לשם שמים מעלה עליו הכתוב כאלו ילדה. יריעות, שהיו פניה דומין ליריעות. ואלה בניה, אל תקרי בניה, אלא בוניה. ישר, זה כלב, שישר את עצמו. שובב, ששבב את עצמו. וארדון, שרדה את יצרו. (דברי הימים א ב, יט): ותמת עזובה, מלמד שנחלית ונהגו בה מנהג מתה. וגם כלב עזבה (דברי הימים א ב, יט): ויקח לו כלב את אפרת, זו מרים, למה נקרא שמה אפרת, שפרו ורבו ישראל על ידיה. מהו ויקח לו, שאחר שנתרפאת עשה בה מעשה לקוחין, הושיבה באפריון ברב שמחתו בה. וכן אתה מוצא במקום אחר שקורא למרים שני שמות על שם המארע שארע לה, הדא הוא דכתיב (דברי הימים א ד, ה): ולאשחור אבי תקוע היו שתי נשים חלאה ונערה. אשחור זה כלב, לפי שאשחור בן חצרון היה, ולמה נקרא שמו אשחור, שהשחירו פניו בתענית. אבי, שנעשה לה כאב. תקוע, שתקע לבו לאביו שבשמים. היו שתי נשים, כשתי נשים. חלאה ונערה, לא חלאה ונערה הואי, אלא מרים היתה, ולמה נקראת חלאה ונערה, שחלתה וננערה מחליה, והחזירה הקדוש ברוך הוא לנערותה. (דברי הימים א ד, ו): ותלד לו נערה, לאחר שנתרפאה ילדה לו בנים. (דברי הימים א ד, ו): את אחזם ואת חפר. (דברי הימים א ד, ז): ובני חלאה צרת וצחר ואתנן. צרת, שנעשית צרה לחברותיה. צחר, שהיו פניה דומין לצהרים. ואתנן, שכל הרואה אותה מוליך אתנן לאשתו. ולכך כתיב: ויקח לו כלב את אפרת ותלד לו את חור. ומנין שדוד בא ממרים, דכתיב (שמואל א יז, יב): ודוד בן איש אפרתי הזה מבית לחם יהודה. וכן אתה מוצא שכתוב אחד אומר: ובני חלאה וגו' (דברי הימים א ד, ח): וקוץ הוליד את ענוב, וקוץ זה כלב, שקצץ עדת מרגלים. הוליד את ענוב, סגל מעשים טובים בעת שהביאו אשכול ענבים, שאלולי כלב לא הביאו. את הצבבה, שעשה צביונו של הקדוש ברוך הוא. ומשפחת אחרחל בן הרם, אחרחל זו מרים, ולמה נקרא שמה כן, על שם (שמות טו, כ): ותצאן כל הנשים אחריה וגו'. מהו משפחת, זכה להעמיד ממנה משפחות. בן הרם, זכתה שיצא ממנה דוד שרמם הקדוש ברוך הוא מלכותו, כמא דאת אמר (שמואל א ב, י): ויתן עז למלכו וגו'.
ויצו פרעה לכל עמו, אמר רבי יוסי בן רבי חנינא, אף על עמו גזר, ולמה עשה כן, שהיו אסטרולוגין אומרים לו גואל ישראל נתעברה ממנו אמו, ואין אנו יודעין אם ישראל הוא או מצרי הוא. באותה שעה כנס פרעה כל המצרים ואמר להם השאילו לי את בניכם תשעה חדשים שאשליכם ליאור, הדא הוא דכתיב: כל הבן הילוד היארה וגו', כל הבן של ישראל אין כתיב כאן, אלא כל הבן, בין יהודי בין מצרי: ולא רצו לקבל ממנו שאמרו בן מצרי לא יגאל אותם לעולם, אלא מן העבריות. היארה תשליכהו, למה גזרו להשליכן ליאור, לפי שהיו רואין האסטרולוגין שמושיען של ישראל על ידי מים ילקה, והיו סבורין שבמים יטבע, ולא היה אלא על ידי באר מים נגזר עליו גזרת מות, שנאמר (במדבר כ, יב): יען לא האמנתם בי וגו'. ורבנן אמרי העמיקו עצה שלא יפרע הקדוש ברוך הוא מהן במים, לפי שהיו יודעין שאין הקדוש ברוך הוא משלם אלא מדה כנגד מדה, והיו בטוחים שלא יביא מבול לעולם, לכך גזרו להטביעם במים. וכל הבת תחיון, מה צרך לפרעה לקים הנקבות, אלא כך היו אומרים נמית הזכרים ונקח הנקבות לנשים, לפי שהיו המצריים שטופים בזמה:
וילך איש מבית לוי, להיכן הלך, אמר רבי יהודה בן רבי זבינא שהלך בעצת בתו. תניא, עמרם גדול הדור היה וכו' [כדאיתא לעיל]. ויקח את בת לוי, והחזיר לא נאמר אלא ויקח, אמר רבי יהודה בן רבי זבינא שעשה לה מעשה לקוחים, הושיבה באפריון ומרים ואהרן מרקדין לפניהם, ומלאכי השרת אומרים (תהלים קיג, ט): אם הבנים שמחה. את בת לוי, אפשר בת מאה ושלשים שנה היתה וקרי לה בת, והא אמר רבי חמא בר חנינא יוכבד היתה, והיא היתה הורתה בדרך ולדתה בין החומות, שנאמר (במדבר כו, נט): אשר ילדה אתה ללוי במצרים, לדתה במצרים ולא הורתה, וקרי לה בת, אמר רבי יהודה בן רבי זבינא שנולדו בה סימני נערות.
ותהר האשה ותלד בן, אמר רבי יהודה, מקיש לדתה להורתה, מה הורתה שלא בצער, אף לדתה שלא בצער, מכאן לנשים צדקניות שלא היו בפתקה של חוה. ותרא אתו כי טוב הוא, תני רבי מאיר אומר טוב שמו. רבי יאשיה אומר טוביה שמו. רבי יהודה אומר הגון לנביאות. אחרים אומרים שנולד כשהוא מהול. ורבנן אמרי בשעה שנולד משה נתמלא כל הבית כלו אורה, כתיב הכא: ותרא אתו כי טוב הוא, וכתיב התם (בראשית א, ד): וירא אלהים את האור כי טוב. ותצפנהו שלשה ירחים, שלא מנו המצרים אלא משעה שהחזירה, והוה מעברא ביה תלתא ירחי מתחלתו. ולא יכלה עוד הצפינו, למה, לפי שהמצריים היו הולכין בכל בית ובית שהיו חושבין בו שנולד שם תינוק, ומוליכין לשם תינוק מצרי קטן והיו מבכין אותו, כדי שישמע תינוק ישראל קולו ויבכה עמו, והינו דכתיב (שיר השירים ב, טו): אחזו לנו שועלים שעלים קטנים וגו'.
ותקח לו תבת גמא, ולמה של גמא, אמר רבי אלעזר, שחביב עליהם לצדיקים ממונן יותר מגופן, וכל כך למה שאין פושטין ידיהן בגזל. רבי שמואל בר נחמן אמר דבר רך שהוא יכול לעמד לפני רך ולפני קשה. ותחמרה בחמר ובזפת, תנא חמר מבפנים וזפת מבחוץ, כדי שלא יריח אותו צדיק ריח רע. ותשם בה את הילד וגו', רבי אלעזר אמר ים סוף, שים סוף מגיע עד נילוס. רבי שמואל בר נחמן אמר אגם, כמה דתימא (ישעיה יט, ו): קנה וסוף קמלו. ולמה השליכה אותו ביאור, כדי שיהיו חושבין האסטרולוגין שכבר השלך למים ולא יחפשו אחריו.
ותתצב אחתו מרחק, למה עמדה מרים מרחוק, אמר רבי עמרם בשם רב לפי שהיתה מרים מתנבאת ואומרת עתידה אמי שתלד בן שיושיע את ישראל, כיון שנולד משה נתמלא כל הבית אורה, עמד אביה ונשקה על ראשה, אמר לה בתי נתקימה נבואתך, היינו דכתיב (שמות טו, כ): ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התף, אחות אהרן ולא אחות משה, אלא שאמרה נבואה זו כשהיא אחות אהרן ועדין לא נולד משה, וכיון שהטילוהו ליאור, עמדה אמה וטפחה לה על ראשה, אמרה לה בתי והיכן נבואתך, והינו דכתיב: ותתצב אחתו מרחק וגו'. לדעת מה יהא בסוף נביאותה. ורבנן אמרין כל הפסוק הזה על שם רוח הקדש נאמר, ותתצב, על שם (שמואל א ג, י): ויבא ה' ויתיצב. אחותו, על שם (משלי ז, ד): אמר לחכמה אחתי את. מרחק, על שם (ירמיה לא, ב): מרחוק ה' נראה לי. לדעת מה יעשה לו, על שם (שמואל א ב, ג): כי אל דעות ה' [וכל הענין].
לרחץ על היאר, לרחץ מגלולי בית אביה. ונערתיה הלכת, אמר רבי יוחנן אין הליכה האמורה כאן אלא לשון מיתה, וכן הוא אומר (בראשית כה, לב): הנה אנכי הולך למות. אמרו לה גברתנו מנהגו של עולם מלך גוזר גזרה וכל העולם אינן מקימין אותה ובניו ובני ביתו מקימין אותה, ואת עוברת על מצות אביך. מיד בא גבריאל וחבטן בקרקע. ותשלח את אמתה ותקחה, רבי יהודה ורבי נחמיה, חד אמר ידה וחד אמר שפחתה, טעמא דמאן דאמר ידה, דכתיב: אמתה. וטעמא דמאן דאמר שפחתה, דלא כתיב ידה. על דעתיה דמאן דאמר שפחתה כשבא גבריאל וחבטן בקרקע הניח לה אחת מהן דלאו דרך בת מלך לעמד יחידה. איתיבון אלבא דמאן דאמר ידה, לכתב ידה, לא תברא שלכך כתיב: אמתה, דאשתרבובי אשתרבוב. ותנינן וכן אתה מוצא (תהלים ג, ח): שני רשעים שברת, אל תקרי שברת אלא שרבבת. רבנן אמרין, בת פרעה מצרעת היתה, לפיכך ירדה לרחץ, כיון שנגעה בתבה נתרפאת, לכך חמלה על משה ואהבה אותו אהבה יתרה:
ותפתח ותראהו, ותרא לא נאמר אלא ותראהו, אמר רבי יוסי בר חנינא שראתה עמו שכינה [כלומר ותראהו לשכינה עם הילד]. והנה נער בוכה, קרי ליה נער וקרי ליה ילד, תני הוא ילד וקולו כנער, דברי רבי יהודה. אמר לו רבי נחמיה אם כן עשיתו בעל מום למשה רבנו עליו השלום, אלא מלמד שעשתה לו אמו חפת נעורים בתבה. בכה, היה בוכה ואומר שמא לא אזכה ואראה אחותי הממתנת לי. דבר אחר, והנה נער בכה, ילד היה ומנהגו כנער. בא גבריאל והכה למשה כדי שיבכה ותתמלא עליו רחמים. ותחמל עליו, כיון שראתה אותו בוכה חמלה עליו. ותאמר מילדי העברים זה, מנין הכירה בו, אמר רבי יוסי בן רבי חנינא, שראתה אותו מהול. זה, מהו זה, זה נופל ליאור ואין אחר נופל ליאור, שכיון שהפילו משה ליאור בטלה הגזרה, כההיא דאמר רבי אלעזר מאי דכתיב (ישעיה ח, יט): וכי יאמרו אליכם דרשו אל האבות ואל הידענים המצפצפים והמהגים, צופין ואינן יודעין מה צופין, הוגין ואינן יודעין מה הוגין. ראו שמושיען של ישראל במים הוא נדון, עמדו וגזרו (שמות א, כב): כל הבן הילוד, כיון שהשלך משה למים, אמרו כבר משלך מושיען במים, מיד בטלו הגזרה, והם אינם יודעים שעל מי מריבה הוא לוקה. כההיא דאמר רבי יוסי בר חנינא מאי דכתיב (במדבר כ, יג): המה מי מריבה, המה ראו אצטגניני פרעה וטעו, היינו דקאמר (במדבר יא, כא): שש מאות אלף רגלי העם וגו', אמר להם משה לישראל בשבילי נצלתם כלכם. רבי חנינא בר פפא אמר אותו היום עשרים ואחד בניסן היה, אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא רבון העולמים מי שעתיד לומר שירה על הים ביום זה ילקה במים ביום זה. אמר רב אחא בר חנינא אותו היום ששה בסיון היה, אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא מי שעתיד לקבל תורה מהר סיני ביום זה ילקה ביום זה. איתיבון בשבעה באדר נולד משה, על דעתיה דמאן דאמר בששה בסיון נשלך ליאור ניחא, שמשבעה באדר עד ששה בסיון יש שלשה חדשים שנטמן, אלא למאן דאמר בעשרים ואחד בניסן, לא ניחא, ולית תברא אותה שנה מעברת היתה, רבו של ראשון ורבו של אחרון וחדש האמצעי שלם חשיב להו תלתא ירחי:
ותאמר אחתו אל בת פרעה וגו', למה אמרה מרים מן העבריות, וכי אסור לו למשה לינק מחלב הנכרית, לא. כן תנינן (גמרא עבודה זרה כו, ב): בת ישראל לא תניק בנה של כותית, אבל כותית תניק בן ישראל ברשותה. אלא למה אמרה כן, לפי שהחזירתו למשה על כל המצריות להניק אותו ופסל את כלן, ולמה פסלן, אמר הקדוש ברוך הוא הפה שעתיד לדבר עמי יינק דבר טמא, והינו דכתיב (ישעיה כח, ט): את מי יורה דעה וגו' למי יורה דעה לגמולי מחלב וגו'. דבר אחר, למה פסל דדיהן, אמר הקדוש ברוך הוא זה עתיד לדבר עמי, למחר יהיו המצריות אומרות, זה שמדבר עם השכינה אני הניקיתיהו. ותלך העלמה, למה קראה הכתוב עלמה, שהלכה בזריזות. רבי שמואל אמר שהעלימה את דבריה. ותאמר לה בת פרעה היליכי, אמר רבי חמא בן רבי חנינא נתנבאת ולא ידעה מה נתנבאת, היליכי שליכי הוא. ואני אתן את שכרך, אמר רבי חמא בר חנינא, לא דין לצדיקים שמחזירין להן אבדתן אלא שנוטלים שכר. ותקח האשה את הילד ותניקהו, באותה שעה נתן לה הקדוש ברוך הוא מקצת שכרה, שהיא היתה מחיה את הילדים, וכן הקדוש ברוך הוא החזיר לה את בנה ונתן לה שכרה.
ויגדל הילד. עשרים וארבעה חדש הניקתהו, ואתה אומר: ויגדל הילד, אלא שהיה גדל שלא כדרך כל הארץ. ותבאהו לבת פרעה וגו'. היתה בת פרעה מנשקת ומחבקת ומחבבת אותו כאלו הוא בנה, ולא היתה מוציאתו מפלטרין של מלך, ולפי שהיה יפה הכל מתאוים לראותו, מי שהיה רואהו לא היה מעביר עצמו מעליו. והיה פרעה מנשקו ומחבקו, והוא נוטל כתרו של פרעה ומשימו על ראשו, כמו שעתיד לעשות לו כשהיה גדול. וכן הקדוש ברוך הוא אמר לחירם (יחזקאל כח, יח): ואוצא אש מתוכך היא וגו'. וכן בת פרעה מגדלת מי שעתיד לפרע מאביה. ואף מלך המשיח שעתיד לפרע מאדום יושב עמהם במדינה, שנאמר (ישעיה כז, י): שם ירעה עגל ושם ירבץ וגו'. והיו שם יושבין חרטמי מצרים, ואמרו, מתיראין אנו מזה שנוטל כתרך ונותנו על ראשו, שלא יהיה זה אותו שאנו אומרים שעתיד לטל מלכות ממך. מהם אומרים להרגו, מהם אומרים לשרפו, והיה יתרו יושב ביניהן ואומר להם, הנער הזה אין בו דעת, אלא בחנו אותו, והביאו לפניו בקערה זהב וגחלת, אם יושיט ידו לזהב יש בו דעת והרגו אותו, ואם יושיט ידו לגחלת אין בו דעת ואין עליו משפט מות. מיד הביאו לפניו ושלח ידו לקח הזהב, ובא גבריאל ודחה את ידו ותפש את הגחלת והכניס ידו עם הגחלת לתוך פיו ונכוה לשונו, וממנו נעשה (שמות ד, י): כבד פה וכבד לשון. ותקרא שמו משה, מכאן אתה למד שכרן של גומלי חסדים, אף על פי שהרבה שמות היו לו למשה, לא נקבע לו שם בכל התורה אלא כמו שקראתו בתיה בת פרעה, ואף הקדוש ברוך הוא לא קראהו בשם אחר:
ויהי בימים ההם ויגדל משה, בן עשרים שנה היה משה באותה שעה, ויש אומרים בן ארבעים. ויגדל משה, וכי אין הכל גדלים, אלא לומר לך שהיה גדל שלא כדרך כל העולם. ויצא אל אחיו, שתי יציאות יצא אותו צדיק וכתבן הקדוש ברוך הוא זו אחר זו. ויצא ביום השני, הרי שתים. וירא בסבלתם. מהו וירא, שהיה רואה בסבלותם ובוכה ואומר, חבל לי עליכם מי יתן מותי עליכם, שאין לך מלאכה קשה ממלאכת הטיט, והיה נותן כתפיו ומסיע לכל אחד ואחד מהן. רבי אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר ראה משוי גדול על קטן ומשוי קטן על גדול, ומשוי איש על אשה ומשוי אשה על איש, ומשוי זקן על בחור ומשוי בחור על זקן. והיה מניח דרגון שלו והולך ומישב להם סבלותיהם, ועושה כאלו מסיע לפרעה. אמר הקדוש ברוך הוא אתה הנחת עסקיך והלכת לראות בצערן של ישראל, ונהגת בהן מנהג אחים, אני מניח את העליונים ואת התחתונים, ואדבר עמך, הדא הוא דכתיב (שמות ג, ד): וירא ה' כי סר לראות, ראה הקדוש ברוך הוא במשה שסר מעסקיו לראות בסבלותם, לפיכך (שמות ג, ד): ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה.
דבר אחר, וירא בסבלתם, ראה שאין להם מנוחה, הלך ואמר לפרעה מי שיש לו עבד אם אינו נח יום אחד בשבוע הוא מת, ואלו עבדיך אם אין אתה מניח להם יום אחד בשבוע הם מתים. אמר לו לך ועשה להם כמו שתאמר, הלך משה ותקן להם את יום השבת לנוח. וירא איש מצרי, מה ראה, אמר רב הונא בשם בר קפרא בשביל ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים, אחד שלא שנו שמותם [כמו שכתוב בשיר השירים רבה, ובויקרא רבה פרשה לב]. ומנין שלא נחשדו על הערוה, שהרי אחת היתה ופרסמה הכתוב, שנאמר (ויקרא כד, י יא): ושם אמו שלומית בת דברי וגו'. אמרו רבותינו זכרונם לברכה נוגשים היו מן המצריים ושוטרים מישראל, נוגש ממנה על עשרה שוטרים. שוטר ממנה על עשרה מישראל. והיו הנוגשים הולכים לבתי השוטרים בהשכמה להוציאן למלאכתן לקריאת הגבר, פעם אחת הלך נוגש מצרי אצל שוטר ישראל ונתן עיניו באשתו שהיתה יפת תאר בלי מום, עמד לשעת קריאת הגבר והוציאו מביתו, וחזר המצרי ובא על אשתו והיתה סבורה שהוא בעלה ונתעברה ממנו, חזר בעלה ומצא המצרי יוצא מביתו שאל אותה שמא נגע בך, אמרה לו הן, וסבורה אני שאתה הוא, כיון שידע הנוגש שהרגיש בו החזירו לעבודת הפרך והיה מכה אותו ומבקש להרגו. והיה משה רואה אותו ומביט בו וראה ברוח הקדש מה שעשה בבית, וראה מה שעתיד לעשות לו בשדה, אמר ודאי זה חיב מיתה, כמו שכתוב (ויקרא כד, כא): ומכה אדם יומת, ולא עוד אלא שבא על אשתו של דתן, על כך חיב הריגה, שנאמר (ויקרא כ, י): מות יומת הנאף והנאפת, והינו דכתיב: ויפן כה וכה וגו', ראה מה עשה לו בבית ומה עשה לו בשדה.
וירא כי אין איש, כי בן מות הוא. רבי יהודה אומר כי אין איש שיקנא להקדוש ברוך הוא ויהרגנו. רבי נחמיה אומר ראה שאין מי שיזכיר עליו את השם ויהרגנו. ורבנן אמרי ראה שאין תוחלת של צדיקים עומדות הימנו ולא מזרעו עד סוף כל הדורות. כיון שראה משה כך נמלך במלאכים ואמר להם חיב זה הריגה, אמרו לו הן, הדא הוא דכתיב: וירא כי אין איש שילמד עליו זכות. ויך את המצרי, במה הרגו רבי אביתר אמר הכהו באגרוף, ויש אומרים מגרפה של טיט נטל והוציא את מחו. רבנן אמרי הזכיר עליו את השם והרגו, שנאמר (שמות ב, יד): הלהרגני אתה אמר. ויטמנהו בחול, שלא היה שם אלא ישראל, טמנו בפניהן של ישראל שנמשלו לחול, אמר להם אתם משולים כחול מה חול הזה אדם נוטלו מכאן ונותנו לכאן ואין קולו נשמע, כך יטמן הדבר הזה ביניכם ולא ישמע. וכן אתה מוצא שלא נשמע הדבר אלא על ידי העברים, שנאמר: ויצא ביום השני והנה שני אנשים עברים נצים, זה דתן ואבירם, קראם נצים על שם סופם, הם הם שאמרו דבר זה, הם היו שהותירו מן המן, הם היו שאמרו (במדבר יד, ד): נתנה ראש ונשובה מצרימה, הם שהמרו על ים סוף. דבר אחר, נצים, שהיו מתכוונים להרג זה את זה, כמה דתימא (דברים כה, יא): כי ינצו אנשים יחדו, ואמר רבי אלעזר במצות של מיתה הכתוב מדבר. ויאמר לרשע למה תכה רעך, הכית לא נאמר אלא תכה, מכאן שמשעה שאדם מרים ידו להכות חברו אף על פי שלא הכהו נקרא רשע. רעך, שהוא רשע כיוצא בך, מלמד ששניהם רשעים.
ויאמר מי שמך לאיש שר וגו', רבי יהודה אומר בן עשרים שנה היה משה באותה שעה, אמרו לו עדין אין אתה ראוי להיות שר ושופט עלינו, לפי שבן ארבעים לבינה. ורבי נחמיה אמר בן ארבעים שנה היה, אמרו לו ודאי שאתה איש, אלא שאי אתה ראוי להיות שר ושופט עלינו. ורבנן אמרי אמרו ליה והלוא בנה של יוכבד אתה והיאך קורין לך בן בתיה ואתה מבקש להיות שר ושופט עלינו, נודיע עליך מה עשית למצרי. הלהרגני אתה אמר, אתה מבקש לא נאמר, אלא אתה אמר, מכאן אתה למד ששם המפרש הזכיר על המצרי והרגו. כיון ששמע כן נתירא מלשון הרע, ויאמר אכן נודע הדבר, רבי יהודה בר רבי שלום בשם רבי חנינא הגדול, ורבותינו בשם רבי אלכסנדרי אמרו, היה משה מהרהר בלבו ואומר מה חטאו ישראל שנשתעבדו מכל האמות, כיון ששמע דבריו אמר לשון הרע יש ביניהן היאך יהיו ראויין לגאלה, לכך אמר: אכן נודע הדבר, עתה ידעתי באיזה דבר הם משתעבדים.
וישמע פרעה, שעמדו דתן ואבירם והלשינו עליו. ויבקש להרג את משה, שלח פרעה והביאו סיף שאין כמותה, ונתנו עשר פעמים על צוארו ונעשה צוארו של משה כעמוד השן ולא הזיקתו, שנאמר (שיר השירים ז, ה): צוארך כמגדל השן. ויברח משה מפני פרעה, אמר רבי ינאי וכי אפשר לבשר ודם לברח מפני המלכות, אלא בשעה שתפסו את משה וחיבוהו להתיז את ראשו, ירד מלאך מן השמים ונדמה להם בדמות משה ותפשו את המלאך וברח משה. אמר רבי יהושע בן לוי נעשו כל הסנקליטין שהיו יושבין לפני פרעה מהם אלמין מהן חרשין מהן סומין, והיה אומר לאלמין היכן משה ולא היו מדברים, לחרשין ולא היו שומעין, לסומין ולא היו רואין. זה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה (שמות ד, יא): מי שם פה לאדם, מי שם פה לפרעה שאמר בפיו הביאו את משה לבימה להרגו, (שמות ד, יא): או מי ישום אלם, מי שם הסגנים אלמים חרשים וסומין שלא הביאוך. ומי עשה עצמך פקח שתברח, (שמות ד, יא): הלא אנכי ה', שם הייתי עמך והיום אני עומד לך.
וישב בארץ מדין וישב על הבאר, קלט דרך אבות, שלשה נזדוגו להם זווגיהם מן הבאר, יצחק יעקב ומשה. ביצחק כתיב (בראשית כד, סב): ויצחק בא מבוא באר וגו'. ועוד שנזדוגה רבקה לאליעזר למעין. יעקב (בראשית כט, ב): וירא והנה באר בשדה. משה, וישב על הבאר. ולכהן מדין שבע בנות. והלוא הקדוש ברוך הוא שונא עבודת כוכבים, ונתן מנוס למשה אצל עובד עבודת כוכבים. אלא אמרו רבותינו, יתרו כמר לעבודת כוכבים היה, וראה שאין בה ממש ובסר עליה, והרהר לעשות תשובה עד שלא בא משה, וקרא לבני עירו ואמר להם, עד עכשיו הייתי משמש אתכם, מעתה זקן אני בחרו לכם כמר אחר, עמד והוציא כלי תשמישי עבודת כוכבים ונתן להם הכל, עמדו ונדוהו שלא יזדקק לו אדם ולא יעשו לו מלאכה ולא ירעו את צאנו, ובקש מן הרועים לרעות לו את צאנו ולא קבלו, לפיכך הוציא בנותיו. ותבאנה ותדלנה, מלמד שהיו מקדימות לבוא מפני פחד הרועים. ויבאו הרעים ויגרשום, אפשר הוא כהן מדין והרועים מגרשים בנותיו, אלא ללמדך שנדוהו וגרשו בנותיו כאשה גרושה, כמה דאת אמר (בראשית ג, כד): ויגרש את האדם, ויקם משה ויושיען, מלמד שישב להם בדין, אמר דרך אנשים דולים ונשים משקות, וכאן נשים דולות ואנשים משקים. ויצילן לא נאמר אלא ויושיען, רבי יוחנן בשם רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר דבר של גלוי עריות באו לעשות עמהן ועמד משה והושיען, נאמר כאן ויושיען, ונאמר להלן (דברים כב, כז): צעקה הנערה המארשה ואין מושיע לה, מה להלן גלוי עריות אף כאן גלוי עריות. רבנן אמרי, מלמד שהשליכו אותן למים והוציאן משה, ואין ויושיען אלא לשון הצלת מים, שנאמר (תהלים סט, ב): הושיעני אלהים כי באו מים עד נפש. וישק את צאנם, מלמד שדלה משה להם והשקה את צאנם כשם שעשה יעקב לרחל. ותבאנה אל רעואל אביהן, זה יתרו, ולמה נקרא שמו רעואל, שנעשה רע לאל. ויאמר מדוע מהרתן בא, מכאן אתה למד שכל הימים באחרונה היו באות. ותאמרן איש מצרי הצילנו מיד הרעים, וכי מצרי היה משה, אלא לבושו מצרי, והוא עברי. דבר אחר איש מצרי, משל לאחד שנשכו הערוד והיה רץ לתן רגליו במים, נתנן לנהר וראה תינוק אחד שהוא שוקע במים, ושלח ידו והצילו. אמר לו התינוק אילולי אתה כבר הייתי מת. אמר לו לא אני הצלתיך אלא הערוד שנשכני וברחתי הימנו, הוא הצילך. כך אמרו בנות יתרו למשה, יישר כחך שהצלתנו מיד הרועים, אמר להם משה אותו מצרי שהרגתי הוא הציל אתכם, ולכך אמרו לאביהן איש מצרי, כלומר מי גרם לזה שיבוא אצלנו, איש מצרי שהרג. דלה דלה, דליה אחת דלה, והשקה את כל הצאן שהיו שם ונתברכו המים על ידו, הדא הוא דכתיב: וישק את הצאן, צאננו לא נאמר אלא הצאן, שאף צאן הרועים השקה, ומה לנו, שאף לנו דלה, שהרועים השליכונו למים והוא הוציאנו. ויאמר אל בנתיו ואיו וגו', אמר להם סימן שאתן אומרות שדלה והשקה את כל הצאן, זה מבני בניו של יעקב שעמד על הבאר והבאר מתברכת בשבילו, למה זה עזבתן את האיש וגו', שמא ישא אחת מכם, ואין אכילת לחם האמור כאן אלא אשה, ודומה לו (בראשית לט, ו): כי אם הלחם אשר הוא אוכל. מיד רצתה צפרה אחריו כצפור והביאה אותו, ולמה נקרא שמה צפרה, שטהרה הבית כצפור.
ויואל משה, רבי יהודה אומר שנשבע לו, ואין ויואל אלא לשון שבועה, שנאמר (שמואל א יד, כד): ויאל שאול את העם, ולמה השביעו, אמר לו יודע אני שיעקב אביכם כשנתן לו לבן בנותיו, נטלן והלך לו חוץ מדעתו, שמא אם אתן לך את בתי אתה עושה לי כך. מיד נשבע לו ונתן לו את צפרה, ורבי נחמיה אמר קבל עליו ללון עמו, ואין ויואל אלא לשון לינה, שנאמר (שופטים יט, ו): הואל נא ולין. ורבותינו זכרונם לברכה אמרו קבל עליו לרעות את צאנו, ואין ויואל אלא לשון התחלה, כיון שנשא בתו התחיל וקבל עליו לרעות את צאנו, ותלד בן ויקרא את שמו גרשם, דרך הצדיקים לשום שם לבניהם לענין המארע, ביוסף מהו אומר (בראשית מא, נא נב): ויקרא שם הבכור מנשה, ואת שם השני קרא אפרים, כדי להזכיר את הנסים שעשה הקדוש ברוך הוא עמו. אף משה קרא שם בנו גרשם על הנס שעשה לו ה', שגר היה בארץ נכריה והצליחו הקדוש ברוך הוא משם.
ויהי בימים הרבים ההם, ימים של צער היו, לפיכך קורא אותן רבים. ודכותה (ויקרא טו, כה): ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים, לפי שהיו של צער, קורא אותן רבים, וימת מלך מצרים, שנצטרע והמצרע חשוב כמת, שנאמר (במדבר יב, יב): אל נא תהי כמת, ואומר (ישעיה ו, א): בשנת מות המלך עזיהו, ויאנחו בני ישראל, למה נתאנחו, לפי שאמרו חרטמי מצרים אין לך רפואה אם לא נשחט מקטני ישראל מאה וחמשים בערב ומאה וחמשים בבקר, ורחץ בדמיהם שתי פעמים ביום כיון ששמעו ישראל גזרה קשה, התחילו מתאנחים וקוננים. ואין ויזעקו אלא לשון קינה, כדכתיב (יחזקאל כא, יז): זעק והילל בן אדם. ותעל שועתם אל האלהים, אינו אומר צעקתם אלא שועתם, כמה דתימא (איוב כד, יב): ונפש חללים תשוע. וישמע אלהים את נאקתם, נאקת החללים, כמה דתימא (יחזקאל ל, כד): ונאק נאקות חלל, וכמה דתימא (איוב כד, יב): מעיר מתים ינאקו. ויזכר אלהים את בריתו, ולא היו ראוין ישראל להנצל לפי שהיו רשעים, אלא בזכות אבות נגאלו, הדא הוא דכתיב ויזכר אלהים את בריתו, אמרו רבותינו זכרונם לברכה, נעשה להם נס ונתרפא מצרעתו.
וירא אלהים את בני ישראל, כמה דתימא (שמות ג, ז): ראה ראיתי את עני עמי. וידע אלהים (שמות ג, ז): כי ידעתי את מכאביו. דבר אחר, וירא אלהים, שלא היה בידם מעשים טובים שיגאלו בשבילם, וכן הוא מפרש על ידי יחזקאל (יחזקאל טז, ז): רבבה כצמח השדה נתתיך לא היה צרך לומר אלא: ושערך צמח, ואחר כך: שדים נכנו, שקדם בא סימן התחתון מן העליון, אלא מהו שדים נכנו, זה משה ואהרן שהיו נכונים לגאלם, דכתיב (שיר השירים ד, ה): שני שדיך כשני עפרים. ושערך צמח, הגיע הקץ של גאלה. ואת ערם ועריה, בלא מעשים טובים, לכך נאמר: וירא אלהים, שאין בידם מעשים לגאל בהן.
וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים, ידע הקדוש ברוך הוא שעליו לגאלם למען שמו בעבור הברית שכרת עם האבות, וכן הוא אומר (שמות ב, כד): ויזכר אלהים את בריתו, וכך הוא אומר על ידי יחזקאל (יחזקאל כ, ט): ואעש למען שמי. דבר אחר, וירא אלהים, אמר ריש לקיש, שראה שהן עתידין להמרות על ים סוף, דכתיב (תהלים קו, ז): וימרו על ים בים סוף. וידע אלהים, ידע שהן עתידין לומר (שמות טו, ב): זה אלי. רבי יהושע בן לוי אמר, ראה שעתידין לומר (שמות לב, ד): אלה אלהיך ישראל. וידע אלהים, שעתידים להקדים נעשה לנשמע. ורבנן אמרי וירא אלהים, שעשו תשובה הבינונים, וגם הרשעים הרהרו לעשות תשובה, דכתיב (שיר השירים ב, יג): התאנה חנטה פגיה. וידע אלהים, שאפלו אחד בחברו לא היה יודע אלא הקדוש ברוך הוא לבדו, וזה מכון את לבו וזה מכון את לבו ועושין תשובה, ואף על פי שעשו תשובה, לא יצאו משם אלמלא זכות האבות, מפני שמדת הדין מקטרגת עליהן על העגל שהיו עתידין לעשות, ועל זה נאמר (שמות יב, כב): ולקחתם אגדת אזוב, כנגד שהשפילו עצמן לעשות תשובה כאזוב. (שמות יב, כב): וטבלתם בדם אשר בסף, בזכות התורה שעתידין לקבל, דכתיב במתן תורה (שמות כד, ח): ויקח משה את הדם, וכתיב (שמות יב, כב): והגעתם אל המשקוף, שאברהם גדול בגרים, וכשם שהמשקוף גבוה כך היה גדול שבאבות. (שמות יב, כב): ואל שתי המזוזת, בזכות יצחק ויעקב, ללמדך שבזכות כל אלו יצאו. דבר אחר, וירא אלהים, פרישות שביניהם. וידע אלהים, ידע שקרב הזמן שאמר לאברהם, ונגלה על משה להודיעו כשהיה רועה: