מלאכת הניקוד, הפיסוק והביאור נעשית בהדרגה, ובסעיפים האלה היא עדיין בתהליך. בינתיים מובא כאן הנוסח כפי שהוא בספריית אוצריא, בלי ניקוד, עם המפרשים.
(שמות טו,כז) ["ויבאו אילמה, ושם שתים עשרה עינת מים, ושבעים תמרים, ויחנו שם על המים."] "ויבאו אילמה, ושם שתים עשרה עינת מים". מגיד הכתוב, שאותו מקום מהלל במים מכל המקומות. תדע שכן, שהרי היו שם שנים עשר מבועין, [מבועין: מעיינות.] ולא ספקו אלא לשבעים דקלין. [ספקו: הספיקו.] כיון שבאו ישראל, ושרו עליהן ששים רבוא בני אדם, וספקו להם ולנו ושנו ושלשו!
"ויחנו שם על המים." לעולם אין ישראל שורין אלא על המים. דברי רבי יהושע. רבי אלעזר המודעי אומר: מיום שברא הקדש את עולמו, ברא שם שנים עשר מבועין, כנגד שנים עשר שבטי יעקב, שבעים דקלין, כנגד שבעים זקנים. ומה תלמד לומר "ויחנו שם על המים"? אלא מלמד שהיו עוסקין בדברי תורה שנתן להם במרה.
(שמות טז,א) "ויסעו מאילם, ויבאו כל עדת בני ישראל אל מדבר סין, אשר בין אילם ובין סיני, בחמשה עשר יום לחדש השני לצאתם מארץ מצרים." למה נאמר "יום"? מגיד שבאותו היום ארעה להיות שבת, שהיא סדורה ובאה מיום שברא הקדש את עולמו, עד שנתנה להם תורה לישראל בעשרים ושנים באיר.
דבר אחר: "בחמשה עשר יום לחדש". ולמה נאמר "יום"? לידע באיזה יום נתנה תורה לישראל. ניסן שיצאו בו ישראל ממצרים, ארע להיות בחמשה בשבת. השלים ניסן, ארע איר להיות בשבת. חסר איר, ארע סיון להיות באחד בשבת. ואומר: (במדבר לג,ג) "ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה". [בכתב יד מינכן: ממחרת השבת.] ואומר: (שמות טז,א) "בחמשה עשר יום לחדש השני לצאתם מארץ מצרים." ואומר: (שמות יט,א) "בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים". נמצאת אומר, בחדש השלישי, בששי בחדש, בששי בשבת.
דבר אחר: "בחמשה עשר יום לחדש". למה נאמר "יום"? לידע באי זה יום ירד המן לישראל. חררה שנטלו ישראל ממצרים, [חררה: פיתה האפויה על גחלים.] אכלו ממנה שלשים ואחד יום, שנאמר: (שמות יב,לט) "ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עגת מצות, כי לא חמץ, כי גרשו ממצרים, ולא יכלו להתמהמה, וגם צדה לא עשו להם." ואומר: (שמות טז,א) "לחדש השני לצאתם מארץ מצרים." ובצדו, מה הוא אומר? (שמות טז,ד) "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים". רבי שילא אומר: נתפרנסו ממנה ששים ואחת סעודות.
(שמות טז,ב) "וילונו כל עדת בני ישראל על משה ועל אהרן במדבר." רבי יהושע אומר: היה להם לישראל להמלך בגדול שבהם 'מה נאכל?' אלא עמדו ואמרו דברי תרעמת על משה. רבי אלעזר המודעי אומר: למודין היו ישראל להיות אומרים דברי תרעמת על משה, ולא על משה בלבד אמרו, אלא אף על אהרן, שנאמר:
(שמות טז,ג) "ויאמרו אלהם בני ישראל: מי יתן מותנו ביד יי בארץ מצרים, בשבתנו על סיר הבשר, באכלנו לחם לשבע? כי הוצאתם אתנו אל המדבר הזה, להמית את כל הקהל הזה ברעב." אמרו להם: לוי מתנו בשלשת ימי אפלה שלמצרים!
"בשבתנו על סיר הבשר". רבי יהושע אומר: וכי תאבים היו לאכל בשר? אלא בדו ואמרו.
רבי אלעזר המודעי אומר: עבדים היו ישראל למלכים במצרים: יוצאין לשוק, נוטלין פת ובשר ודגים, וכל דבר, ואין בריה מוחה בידם! יוצאין לשדה, נוטלים ענבים ותאנים ורמונים וכל דבר, ואין בריה מוחה בידם!
רבי יוסה אומר: תדע שלא נתן להם אלא באחרונה. לכך נאמר: (במדבר יא,ה) "את הקשאים", שהיו קשים למעיהם.
"כי הוצאתם אתנו אל המדבר הזה", תהו שאין בו כלום!
"להמית את כל הקהל הזה ברעב." רבי יהושע אומר: אין לך מיתה קשה ממיתת רעב, שנאמר: (איכה ד,ט) "טובים היו חללי חרב מחללי רעב, שהם יזבו מדקרים מתנובת שדי."
רבי אלעזר המודעי אומר: "ברעב", בא עלינו רעב אחר רעב, דבר אחר דבר, חשך אחר חשך.