מלאכת הניקוד, הפיסוק והביאור נעשית בהדרגה, ובסעיפים האלה היא עדיין בתהליך. בינתיים מובא כאן הנוסח כפי שהוא בספריית אוצריא, בלי ניקוד, עם המפרשים.
(שמות כא,ד) ["אם אדניו יתן לו אשה, וילדה לו בנים או בנות, האשה וילדיה תהיה לאדניה, והוא יצא בגפו."] "אם אדניו יתן לו אשה", רשות. אתה אומר רשות, או אינו אלא חובה? וכשהוא אומר (שמות כא,ג) "אם בגפו יבא בגפו יצא", רשות ולא חובה. דברי רבי ישמעאל.
"אם אדניו יתן לו אשה", אשה מיחדת לו, שלא תהי כשפחת הבקר. [הבקר=הפקר. שפחה כנענית שנותנים לעבד כנעני לבת זוג אינה קשורה אישית אליו ואפשר להעבירה לעבד אחר.]
"אם אדניו יתן לו אשה", בכנענית הכתוב מדבר. אתה אומר בכנענית הכתוב מדבר, או אינו מדבר אלא בעברית? וכשהוא אומר: "האשה וילדיה תהיה לאדניה", הא בכנענית הכתוב מדבר.
"וילדה לו בנים", אין לי אלא בנים או בנות, טומטום ואנדרוגינוס מנין? תלמד לומר: "האשה וילדיה תהיה לאדניה", מכל מקום. רבי נתן אומר: אין תלמוד (לומר) "וילדה לו", אלא להביא את הרב שבא על שפחתו, שילדיה עבדים.
"האשה וילדיה", מה תלמד לומר? מגיד שילדיה כמוה. אין לי אלא שפחה שילדיה כמוה, נכרית מנין? היה רבי ישמעאל אומר: מה אם שפחה כנענית, שאין לה קדושין מכל אדם, ולדיה כמוה, אף כל שאין לה קדושין מכל אדם, ולדיה כמוה, ואי זה זה? זה ולד שפחה נכרית.
"והוא יצא בגפו." מגיד, שאינה צריכה ממנו גט. אין לי אלא אמה שאינה צריכה גט מן בן ישראל, בת ישראל שאינה צריכה גט מן העבד, מנין? תלמד לומר: (ויקרא כה,מה) "מהם תקנו עבד ואמה." הקיש עבד לאמה ואמה לעבד: מה אמה אינה צריכה מבן ישראל גט, אף בת ישראל אינה צריכה מן העבד גט.
דבר אחר: "והוא יצא בגפו" למה נאמר? לפי שהוא אומר (שמות כא,ב) "שש שנים יעבד", אין לי אלא עובד שש שנוהג בו מנהג האמור בפרשה; נרצע מנין? תלמד לומר "והוא יצא בגפו", להביא את הנרצע.
רבי יצחק אומר: אינו צריך. מה, אם העובד שש שמעט הכתוב יציאתו, הרי הוא נוהג בו מנהג האמור בפרשה, נרצע, שרבה הכתוב יציאתו, אינו דין שינהג בו מנהג האמור בפרשה?
(שמות כא,ב) "שש שנים יעבד", להביא את החולה. משמע, מביא את החולה ומביא את הבורח! תלמד לומר "שש שנים יעבד", אמרת, במי הענין מדבר? בראוי לעבד.
(שמות כא,ה) ["ואם אמר יאמר העבד: אהבתי את אדני, את אשתי ואת בני, לא אצא חפשי!"] "ואם אמר יאמר העבד". מגיד שאינו נרצע עד שיאמר שני פעמים.
"אהבתי את אדני". אין לי אלא בזמן שיש לו אשה ובנים, ולרבו אשה ובנים; אין לרבו אשה ובנים, מנין? תלמד לומר: (דברים טו,טז) "והיה כי יאמר אליך: לא אצא מעמך! כי אהבך ואת ביתך, כי טוב לו עמך." מכן אמרו: לעולם אינו נרצע, אלא אם כן יש לו אשה ובנים, ולרבו אשה ובנים.
"ואם אמר יאמר העבד: אהבתי את אדני, את אשתי ואת בני, לא אצא חפשי!" אוהב את רבו ורבו אוהבו, שנתברכו נכסים על ידו. לכך נאמר: (דברים טו,טז) "והיה כי יאמר אליך: לא אצא מעמך! כי אהבך ואת ביתך, כי טוב לו עמך."
(דברים טו,טז) "כי טוב לו עמך." שתהא טובתו שוה לך. מכן אמרו: לא ישנה רבו עליו מאכלו ומשקהו והסבו משלו. לכך נאמר "כי טוב לו עמך."
דבר אחר: (דברים טו,טז) "כי טוב לו עמך." אם היה חגר או סומא, אינו נרצע.
(שמות כא,ו) ["והגישו אדניו אל האלהים, והגישו אל הדלת או אל המזוזה, ורצע אדניו את אזנו במרצע, ועבדו לעלם."] "והגישו אדניו אל האלהים", אצל הדינין, שימלך במוכריו.
רבי אומר: בנמכר בבית דין על גנבתו הכתוב מדבר, אבל כן, אינו נרצע אלא בינו ובין עצמו.
"והגישו אל הדלת או אל המזוזה", מקיש דלת למזוזה: מה מזוזה מעמד, אף דלת מעמד. אתה אומר לכך בא, או ירצענו במזוזה? והדין נותן: מה, אם הדלת, שאינו כשר למצוה, כשר לרציעה, מזוזה, שהיא כשרה למצוה, אינו דין שתכשר לרציעה? תלמד לומר: (דברים טו,יז) "ונתתה באזנו ובדלת", בדלת את נותן, ואין את נותן במזוזה. או יעבר באזנו ובדלת? תלמד לומר "ורצע אדניו את אזנו במרצע", באזנו את מעבר, ואי את מעבר בדלת. הא אין עליך לומר כלשון אחרון, אלא כלשון ראשון: הקיש דלת למזוזה, מה מזוזה מעמד, אף דלת מעמד.
"ורצע אדניו את אזנו", למה נאמר? לפי שמצינו בכל מקום, ששלוחו שלאדם כמותו. אבל כן, הוא ולא שלוחו.
"אזנו", בשלימין הכתוב מדבר. אתה אומר בשלימין הכתוב מדבר, או אינו אלא בשלשמאל? הרי את דן: נאמר כן "אזנו", ונאמר להלן "אזנו", מה להלן בימין, אף כן בימין.
"אזנו", מן המילת. [המילת: החלק הרך בתחתית האוזן.] דברי רבי יהודה. רבי מאיר אומר: אף מן הסחוס. [סחוס: רקמה חצי קשיחה שנותנת את צורתה לאוזן.] שהיה רבי מאיר אומר: אין כהן נרצע. והן אומרים: נרצע. אין כהן נמכר. והן אומרים: נמכר.
ומה ראת אזן שתרצע מכל אברים? רבן יוחנן בן זכי אומרה מן החמר: אזן ששמעה "לא תגנב", והלך וגנב, היא תרצע מכל אבריו.
"במרצע", בכל דבר. התורה אמרה: "ורצע אדניו את אזנו במרצע", והלכה אמרה 'בכל דבר'! רבי אומר: אומר אני, במין מתכת בלבד.
"ועבדו לעלם." עד היובל. שהיה בדין: מה, אם הכסף, שיפה כחו וקונה הכל, אינו קונה אלא שש, רציעה, שאינה קונה אלא עבדים, אינו דין שלא תהי קונה אלא שש? הא מה תלמד לומר "ועבדו לעלם"? עד היובל. או "ועבדו לעלם" כשמועו? תלמד לומר: (ויקרא כה,י) "ושבתם איש אל אחזתו".
רבי אומר: בא וראה שאין 'העולם' אלא חמשים שנה: "ועבדו לעלם." "עד שנת היבל". (ויקרא כה,מ) הא כיצד? הגיע היובל, יצא; מת האדון, יצא.
"ועבדו", אותו הוא עובד, ואינו עובד את הבן. שהיה בדין: מה, אם העובד שש, שמעט הכתוב יציאתו, הרי הוא עובדו ועובד הבן, נרצע, שרבה הכתוב יציאתו, אינו דין שיהי עובדו ועובד את הבן? תלמד לומר "ועבדו", אותו הוא עובד, ואינו עובד את הבן. מכן אמרו: עבד עברי עובד את הבן ואינו עובד את הבת; נרצע והעבריה, לא את הבן ולא את הבת.