מלאכת הניקוד, הפיסוק והביאור נעשית בהדרגה, ובסעיפים האלה היא עדיין בתהליך. בינתיים מובא כאן הנוסח כפי שהוא בספריית אוצריא, בלי ניקוד, עם המפרשים.
(שמות כב,ל) ["ואנשי קדש תהיון לי, ובשר בשדה טרפה לא תאכלו, לכלב תשלכון אתו."] "ואנשי קדש תהיון לי". רבי ישמעאל אומר: כשאתם קדושים, הרי אתם שלי. איסי בן יהודה אומר: כשהמקום מחדש מצוה לישראל, הוא מוסיף להן קדשה. איסי בן גור אריה אומר: נאמר כן קדשה, ונאמר להלן קדשה, מה קדשה אמורה להלן אסורה באכילה, אף קדשה אמורה כן אסורה באכילה.
"ובשר בשדה טרפה", אין לי אלא בשדה, בבית מנין? תלמד לומר (ויקרא יז,טו) "נבלה וטרפה", הקיש טרפה לנבלה: מה נבלה, לא חלק בה בין בבית בין בשדה, אף טרפה, לא נחלק בה בין בבית בין בשדה. ומה תלמד לומר "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו"? דבר הכתוב בהווה.
כיוצא בו אתה אומר: (דברים כב,כז) "כי בשדה מצאה, צעקה הנער", אין לי אלא בשדה, בבית מנין? דבר הכתוב בהווה.
כיוצא בו אתה אומר: (דברים כג,יא) "כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה". אין לי אלא מקרה לילה, מקרה יום מנין? דבר הכתוב בהווה.
כיוצא בו אתה אומר: (דברים כ,ו) "מי האיש אשר נטע כרם ולא חללו". אין לי אלא כרם, שאר כל אילנות מנין? דבר הכתוב בהווה.
כיוצא בו אתה אומר: (שמות כג,יט) "לא תבשל גדי בחלב אמו." אין לי אלא גדי, ושאר כל בהמה מנין? דבר הכתוב בהווה.
אף כן "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו", אין לי אלא בשדה, בבית מנין? דבר הכתוב בהווה, מקום שדרך הטרפה להטרף.
"לכלב תשלכון אתו", לכלב וככלב. [לכלב וככלב: מוסרים את הנבלה לאכילה על ידי כלב ועל ידי אלה שככלב אוכלים נבלות.] אתה אומר לכלב וככלב, או לכלב כשמועו? כשהוא אומר: (דברים יד,כא) "לא תאכלו כל נבלה, לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה, או מכר לנכרי". והרי הדברים קול וחמר: ומה, אם נבלה, שהיא מטמא במשא, הרי היא מתרת בהניה, וטרפה, שאינה מטמא במשא, אינו דין שתהי מתרת בהניה? ומה תלמד לומר "לכלב תשלכון אתו"? לכלב וככלב.
ללמדך שהכלב מכבד מן הגוי, שהרי הנבלה לגוי, הטרפה לכלב, ללמדך שלא קפח המקום שכר חיה, שנאמר: (שמות יא,ז) "ולכל בני ישראל, לא יחרץ כלב לשנו". אמר המקום 'תנו לו שכרו!' והרי הדברים קול וחמר: ומה, אם שכר חיה לא קפח המקום, שכר אדם, על אחת כמה וכמה! וכן ירמיה אומר: (ירמיה יז,יא) "קרא דגר ולא ילד, עשה עשר ולא במשפט, [קרא דגר ולא ילד: העוף הנקרא קורא, הדומה לשלו, דוגר על ביצים שלא הטיל.] בחצי ימו יעזבנו, ובאחריתו יהיה נבל." ומה כתוב אחריו? (ירמיה יז,יב) "כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו."
(שמות כג,א) ["לא תשא שמע שוא, אל תשת ידך עם רשע להית עד חמס."] "לא תשא שמע שוא", הרי זה אזהרה לכל מי שהוא מקבל לשון הרע על חברו, שנאמר: (תהלים קמ,ד) שננו לשונם כמו נחש", וכתוב: (תהלים קמ,יב) "איש לשון בל יכון בארץ, איש חמס רע יצודנו למדחפת." [יצודנו למדחפת: רעתו תלכוד אותו ותדחוף אותו לפול.]
דבר אחר: הרי זה אזהרה לדין, שלא ישמע מבעל דין עד שיהי בעל דינו עומד עמו, שנאמר: (שמות כב,ח) "עד האלהים יבא דבר שניהם".
דבר אחר: הרי זה אזהרה לבעל דין, שלא ישמיע לדין עד שיהי בעל דינו עמו, שנאמר: (דברים יט,יז) "ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני יי, לפני הכהנים והשפטים אשר יהיו בימים ההם."
אבא חנין אומר משם רבי אליעזר: להביא שבועת הדין ביניהן שתהי ב'אמן', שאם אין את עונה אחריו 'אמן', עושה את שבועתו שוא.
"אל תשת ידך עם רשע". אמר לך: איש פלוני חיב לי מאתים, ולי עד אחד, בא והצטרף לי עמו, וטול לך את מנה ואני מנה! לכך נאמר: "אל תשת ידך עם רשע להית עד חמס."
אמר לו רבו: יודע את, שאפלו אדם נותן לי כל ממון שבעולם, איני מבדה. אלא איש פלוני חיב לי מנה, ולי עד אחד, בא והצטרף לי עמו על מנת שאטל את שלי! לכך נאמר: "אל תשת ידך עם רשע להית עד חמס." עד חמס הוא זה.
כך היו נקיי הדעת בירושלים עושין: לא היה אחד מהם הולך לבית המשתה, עד שיודע מי הולך עמו, ולא היה חותם בגט, עד שיודע מי היה חותם עמו. רבי נתן אומר: "אל תשת ידך עם רשע... עד", 'אל תשת חמס עד', להוציא את החמסנין והגזלנין, שהן פסולין מן העדות, שנאמר: (דברים יט,טז) "כי יקום עד חמס באיש לענות בו סרה." ומה הוא אומר? (דברים יט,יט) "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו, ובערת הרע מקרבך."
(שמות כג,ב) ["לא תהיה אחרי רבים לרעת, ולא תענה על רב לנטת אחרי רבים להטת."] "לא תהיה אחרי רבים לרעת". ממשמע, שאין את הווה עמהן לרעה, הווה את עמהן לטובה.
כיצד? שנים עשר מזכין ואחד עשר מחיבין, זכי. שלשה עשר מחיבין ועשרה מזכין, חיב. או שנים עשר מחיבין ואחד עשר מזכין, שומע אני, יהי חיב! תלמד לומר: "ולא תענה על רב לנטת אחרי רבים להטת." אמרה תורה, הרג על פי עדין, הרג על פי מטין: מה עדין בשנים, אף מטין בשנים.
או אחד עשר מזכין ואחד עשר מחיבין, ואחד אומר 'איני יודע', הרי זו אזהרה לדין, שלא יטה אלא לכף זכות, שנאמר: "ולא תענה על רב לנטת אחרי רבים להטת."
(שמות כג,ג) "ודל לא תהדר בריבו." למה נאמר? לפי שהוא אומר: (ויקרא יט,טו) "לא תשא פני דל, ולא תהדר פני גדול, בצדק תשפט עמיתך." אין לי אלא אלו, חלופיהן מנין? תלמד לומר "ודל לא תהדר בריבו."
אבא חנין אומר משם רבי אליעזר: בלקט שכחה ופאה הכתוב מדבר.
(שמות כג,ד) ["כי תפגע שור איבך או חמרו תעה, השב תשיבנו לו."] "כי תפגע". שומע אני, כשמועו! תלמד לומר (שמות כג,ה) "כי תראה". או "כי תראה", שומע אני, אפלו ברחוק ממנו מלא מיל! [מיל רומי=כמעט 1500 מטר.] תלמד לומר "כי תפגע". כיצד יתקימו שני כתובין? שערו חכמים, אחד משבעה ומחצה במיל, הוי אומר ריס. [ריס =כ- 200 מטר.]
נמצינו למדין, שהוא עובר על מצות 'עשה', ועל מצות 'לא תעשה'.
"שור איבך". רבי יאשיה אומר: איבך זה גוי. וכן מצינו, שהגוים קרויים אויבים לישראל בכל מקום, שנאמר: (דברים כג,י) "כי תצא מחנה על איביך". (דברים כא,י) "כי תצא למלחמה על איביך". רבי אליעזר אומר: בגר שחזר לסאורו הכתוב מדבר. [סאורו=שאורו, בדרך כלל בצורה: סורו, השאור שלו, שורשו הרע, עבודה זרה.] רבי יצחק אומר: בישראל משמד הכתוב מדבר. רבי נתן אומר: בישראל עצמו הכתוב מדבר, ומה תלמד לומר "איבך"? אלא אם הכה את בנו, או שעשה עמו מריבה, נעשה אויבו לשעה.
"שור איבך או חמרו", לחיב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו.
"תעה". ואין תועה בכל מקום אלא חוץ לתחום. אף על פי שאין ראיה לדבר, זכר הוא, שנאמר: (בראשית לז,טו) "וימצאהו איש והנה תעה בשדה".
"השב תשיבנו לו." למה נאמר? לפי שנאמר (דברים כב,ב) "ואם לא קרוב אחיך", אין לי אלא בזמן שרחוק וקרוב. ואין את מכירו, מנין? תלמד לומר: (דברים כב,ב) "ולא ידעתו ואספתו אל תוך ביתך", מציאה שדרכה להאסף, להוציא את השבורה.
(דברים כב,ב) "והיה עמך", עמך ברשותך. "עד דרש אחיך אתו", עד שתדרש לאחיך. "עד דרש אחיך אתו", עד שיוציא עליו כרוז. "עד דרש אחיך אתו", את צריך לבדק את אחיך, אם רמי הוא, אם אינו רמי. "והשבתו לו." מציאה שהיא עושה ואוכלת, ולא מציאה שיש עמה הפסד.
(שמות כג,ה) ["כי תראה חמור שנאך רבץ תחת משאו, וחדלת מעזב לו, עזב תעזב עמו."] "כי תראה", שומע אני, אפלו רחוק ממנו מלא מיל! תלמד לומר (שמות כג,ד) "כי תפגע". או "כי תפגע", שומע אני, כשמועו! תלמד לומר "כי תראה". כיצד יתקימו שני כתובין? שערו חכמים, אחד משבעה ומחצה במיל, הוי אומר, ריס.
"וחדלת מעזב לו, עזב תעזב עמו." נמצינו למדין, שעובר על 'עשה' ועל 'לא תעשה'.
"רבץ", לא שיהי רבצן. "תחת משאו", ולא יתר על משאו. "תחת משאו", ולא שיהי משאו בצדו. "וחדלת מעזב לו", פעמין שאת חדל, פעמים שאת עוזב.
חמור שלישראל ומשוי שלישראל [ומשוי שלישראל. בכ"י אוקספורד: שלגוי.] "עזב תעזב עמו." חמור שלגוי ומשוי שלישראל, "וחדלת מעזב לו". פעמין שאת חדל, פעמים שאת עוזב.
היה בין קברות, לא יטמא לו. אם אמר לו אביו 'הטמא!' יטמא, מפני שמצות 'עשה' קודמת ל'לא תעשה'? לכך נאמר "וחדלת מעזב". פעמים שאתה חדל, ופעמים שאין אתה חדל:
אמר לו אביו: אל תפרק עמו! אל תטען עמו! אל תחזיר לו אבדתו! הרי זה לא ישמע לו, מפני שהוא ואביו חיבין במצוות.
"עזב תעזב עמו", למה נאמר? לפי שהוא אומר (דברים כב,ד) "הקם תקים עמו." אין לי אלא טעינה, פריקה מנין? תלמד לומר "עזב תעזב עמו." רבי יאשיה אומר: אחד זה ואחד זה, בפריקה הכתוב מדבר. אין לי אלא פריקה, טעינה מנין? דין הוא: מה, אם פריקה, שהוא יכל לפרק בפני עצמו, הרי הוא מזהר עליה, וטעינה, שאינו יכל לטעון בפני עצמו, אינו דין שיהי מזהר עליה? מפני מה? דבר הכתוב בקל, ללמד ממנו על החמור.
רבי יהודה בן בתירה אומר: "עזב תעזב עמו", פריקה. "הקם תקים עמו", טעינה. מכן היה רבי שמעון בן יוחי אומר: כשם שהפריקה מן התורה, כך טעינה מן התורה.
"עזב תעזב עמו", למה נאמר? לפי שהוא אומר "הקם תקים עמו", אין לי אלא פריקה וטעינה, בהמה עצמה מנין? תלמד לומר "הקם תקים עמו." "הקם תקים עמו", בזמן שאת שוה לו.